הערך לוקה בחסר בנוגע לדעות החולקות אם לפני המבול הייתה נראית קשת.
קראתי כאן שהרחיבו מעט במקורות ובהצעת השיטות
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=6&t=3278#p39114
מהר"ל ספר גור אריה (בראשית פרק ט פסוק יב)- [ט] יש מחכמי הטבע שאומרים שהקשת הוא נעשה בטבע מן ניצוץ השמש, ולפיכך הוקשה באיזה ענין הקשת אות על שלא יבא המבול, אבל אין זה קשיא, כי קודם המבול לא היה כח בלהט השמש לפעול הקשת, ומפני זה אפשר לבא המבול, אבל אחר המבול שכל כך גובר הלהט של שמש, ואין צריך לומר כי השמש בעצמו קבלה השתנות, אבל הלהט והניצוץ היה גובר אחר כך מחמת שהוסר דבר המונע את הלהט והניצוץ, והיה גובר הלהט עד שנעשה הקשת, והוא אות ברית:
מה כונת המהר"ל?
על פניו נראה שד' המהר"ל יתפרשו אל נכון לפמש"כ בס' תורת העולה שהובא בפרדס יוסף כאן וז"ל "כי ידוע שקשת הוא מלהט השמש המכה בעננים ביום הגשם, ואם הגשם יורד ביום הקשת נראה, ואם המטר יורד בלילה אין הקשת נראה שאין השמש על הארץ". אמנם צריך ביאור אם לזה כיון המהר"ל שכתב "שהקשת הוא נעשה בטבע מן ניצוץ השמש" המשמעות הפשוטה בדבריו שהקשת נוצרת אך ורק מניצוץ השמש ולא תלויה בגורם חיצוני של ענן או של ים, אולם הפסוק נוקט 'קשתי בענן' וע"כ כמשנ"כ.
עוד פירושים לתופעת הקשת, והאם התהוותה לצורך הסימן ואות הברית שלא יחריב הקב"ה עולמו או נוצרה קודם במעשה בראשית מובאים כאן.
רמב"ן על בראשית פרק ט פסוק יב-
(יב) זאת אות הברית אשר אני נותן המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם בארץ (תהלים יח טו), אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו:
ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי אמר את קשתי "נתתי" בענן, ולא אמר "אני נותן" בענן, כאשר אמר זאת אות הברית אשר "אני נותן" ומלת קשתי מורה שהיתה לו הקשת תחלה ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם:
אבן עזרא על בראשית פרק ט פסוק יג -
(יג) את קשתי - הנה נתתי עתה קשת בענן. ואין פירושו כאשר אמר הגאון כי בתחלה היתה:
ספר תולדות יצחק על בראשית פרק ט פסוק יג-
את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ. והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן:
את קשתי נתתי בענן, נבוכו בו הראשונים, שכבר אמרו החוקרים שהקשת ענין טבעי שמלהט השמש באויר הלח יתהווה, כי כן יראה בכלי מים לפני השמש כמראה הקשת, ואם כן איך יהיה אות על הבטחה שלא יהיה עוד מבול. ולפיכך פירשו, הקשת אשר נתתי בענן ביום הבריאה, תהיה מיום זה והלאה לאות ברית, שכשאראנה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם, וזה דוחק, אבל האמת הוא שהקשת היה נראה קודם המבול באויר הלח, לא בענן, ומשנתנו לאות היה בענן. והטעם לפי שהעננים היו חזקי הערפליות, ולא ירשם בהם זה המראה, להיותם נוטים אל טבע העפריות המסתבך עם האיד העולה, ולזה היו מאוחרות ההתכה, וכשריחם הש"י על הארץ, שינה טבעם והחזירם דקים עד שירשם בהם הקשת. ולזה אמר את קשתי נתתי בענן, לא אמר שחידוש הקשת תהיה האות, אלא שהקשת שהיתה אצלו כבר, תרשם גם כן בענן, לא באויר לבד, ולזה תמצא תמיד בפרשה כופל ואומר, את קשתי נתתי בענן, ונראתה הקשת בענן, והיתה הקשת בענן, לא הזכיר קשת לבדו, לפי שאין האות הקשת, אלא היותו בענן, וזה האות מתייחס מאד, שהעננים העבים הערפליים יהיו סבה להמטיר תמיד עד שתשחת הארץ, וכשלא יהיו בזה העוביות וערפליות, לא ימטירו כל כך:
ספר פרדס יוסף (בראשית פרק ט פסוק יג)- ועיין בספר תורת העולה להרמ"א ז"ל (ח"ב פ"ד) על הא דלא נראה הקשת בימי רבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בר יוחאי [כתובות ע"ז ע"ב], כי הם היו מונהגים תמיד ע"פ השגחה פרטית ולא ע"י הטבע אשר הקשת עליו, אות כי לא הוצרכו לותר להם השגחה. ועוד יש לומר אע"פ שהוא דבר טבעי מורה על גודל מעלתן, כי ידוע שקשת הוא מלהט השמש המכה בעננים ביום הגשם, ואם הגשם יורד ביום הקשת נראה, ואם המטר יורד בלילה אין הקשת נראה שאין השמש על הארץ, ודרשו חז"ל [ספרי ואתחנן י"א י"ד] בעתו יורה ומלקוש זה לילה רביעית ושביעית, ואיתא [תענית כ"ג. ע"ש] שבימי רבי שמעון בר יוחאי ירדו הגשמים כך והיו חטים ככליות כו', ולכן אמרו שלא היה הקשת נראה, כי לא היה גשם ביום רק בלילה בעתו, וזה ענין אות כשעולם חוטא הקשת נראה בענן, להיות כי אז השמש על הארץ ואין הגשם לברכה, עיין שם היטב:
<הגאבד"ק גאלין נ"י העירני מתוס' ר"ה (כ"ד. ד"ה גירי) שאין הקשת נראה בלילה, וכן כתב השל"ה (בפרשת נח) בשם רמ"א, ובתרגום יונתן בן עוזיאל כאן ותחמי קשתא ביממא, ועיין שו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן קכ"ד) אם מברך בלילה, והרב הקדוש מבעלז ז"ל בירך על הקשת בלילה, עיין שם ובהשמטות (בסוף ח"ג), ובספר אהבת יהונתן וחומת אנך [נח ט, י"ג] ועיין עוד טורי זהב [או"ח סימן תקס"ה סק"ו] ומגן אברהם [שם סק"ז] בזה, ובילקוט החנוכי (סוס"י מ"ט), ולקמן בפרשת ויחי [מ"ח, כ"ב ד"ה בחרבי], ובספר שער השמים מאבי הרלב"ג (מאמר א' שער (ז'). ובספר שבילי אמונה (נתיב ב) כתב וזה לשונו, וגם אפשר שתראה הקשת בלילה כשהירח שלם, ובלבד בעת עלותו או בשעת שקעו, וזו הנראית בלילה היא יותר לבנה מהנראית ביום, עכ"ל, ועיין בהשמטות לפסקי תשובה (ח"א סימן ל"א): ע"כ.
הכתב והקבלה על בראשית פרק ט פסוק יג-
(יג) קשתי נתתי בענן. רבים ישאלו הלא עינינו רואות שהקשת הוא דבר טבעי, כי מתילד מלהט השמש באויר הלח, וגם אם יושם כלי מים לפני השמש יראה אחורי הכלי כמראה הקשת, והנכון כמ"ש הרנ"ו אמת שמלהט השמש מתילד קשת כמו בשימת כלי מים נגד השמש אבל אינו נראה בכלי המים עצמו אלא אחורי הכלי על הארץ, כי להט השמש המכה במים עובר דרך תוכו ואינו נראה עד הגיעו לארץ, כי היא תעצור נצוצי השמש לא המים הצחים והזכוכית הדקה, לכן העומד תחת הארץ שנרשמה עליה הקשת לא יראנה כי הארץ מפסקת, ומעתה אמת שמלהט השמש מתילד קשת עגול כדמות חצי שמש אבל כ"מ שהנצוצים עוברים בלי מעצור אינו נראה ואינם נרשם עד בואם למקום עב לא יוכלו לעבור עוד וזהו הענן, כי הוא מעציר נצוצי השמש מלעבור עוד ולכן תתרשם בו הקשת, וכזה היה מעולם מששת ימי בראשית אבל לא היה נראה ליושבי הארץ תחת הענן כי הענן בעצמו הפסיק בין הקשת ובין הענן. ואילו יהיה הענן צח ודק א"א שיתהוה בו קשת כי נצוצי השמש יעברו עד הגיעם לארץ הגסה, ומטעם זה לא היתה נראה הקשת בענן קודם המבול אמנם בדור המבול עשה הש"י אות לטובה שהקשת הנעצרת בענן נראה ליושבי הארץ, כי ברא ה' חדשה בעננים שתתרשם הקשת בתחתיתו למראה יושבי ארץ, והיא בריאה חדשה, ולזה אמר הש"י לנח את קשתי נתתי בענן, הודיעו שבענן יש תמונת קשת מתחלת ימי עולם ולא שזפתו עין רואה עד הנה כי הענן הפסיק בין הקשת שבו ובין העין לכן אמר, הקשת אשר נתתי בענן תהיה מעתה ועד עולם לאות ברית כאשר אשלח עננים על הארץ להמטיר תראה קשת בתוך הענן שהם כשני הפכים וא"א שהעומד למטה יראה הקשת שלמעלה ממנו זולת בדרך מופת. ע"כ מדבריו. ובאמת אין ענין זה כ"כ תימה, כי הרבה רמזים אמתים יש לנו המודיעים שהעולם הזה בתחלת הויתו לא היה באותו מצב שהוא בו עתה, כי אז היה במדרגה יותר שלם ומתוקן, אמנם מימי המבול ואילך נשתנה טבע העולם להיות יותר גרוע ממה שהיה מקודם, כמ"ש (מ"ר פ' ל"ד) שהדורות שלפני המבול לא היו צריכים לזרוע אלא פעם אחת למ' שנה לפי שהיה להם אויר יפה לעולם כמן פסח עד העצרת, לכן השתמרה התבואה כל מ' שנה, ולא היו אז שנויי העתים המפסידים התבואה, ואמר שם אחד מהחכמים כשהיה חושש בראש חזי מה עבד לן דרא דמבולא, כי אלו לא מרדו הדורות שקודם המבול לא היתה הארץ נשחתת והיינו חיים חיי שלוה וכל חולי וכל מדוה לא ידענו (והאריך בענין זה החכם בס' רוח חן בח"ש בפ"ב פ' כ"ג, ורמזנו לעיל בשם הרע"ס ע"ז בפסוק והנני משחיתם את הארץ), ולזה אחר המבול אמר הוא ית' לנח עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף לא ישבתו, וכ' הרע"ס פי' לא ישבתו על אותו האופן בלתי טבעי ושהגבלתי להם אחר המבול, וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום ובנטותו תהיה סבת השתנות כל אלה הזמנים, כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום ולזה היה תמיד עת האביב. ובו היו תקון כללי לכל היסודות לצמחים ולבע"ח לאורך ימיהם, ואמר עוד כל ימי הארץ כלומר שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל את הקלקול שנעשה בה במבול, כאמרו הארץ החדשה אשר אני עושה כי אז ישוב מהלך השמש אל קו משוה היום כמאז קודם המבול כמאמר הנביא מאריכת ימים העתידים והנער בן מאה שנים ימות עכ"ד. ואמרו (מ"ר פי"ג) אחת למ' שנה היה אד עולה מן הארץ והיה משקה את האדמה וזה הספיק להם על מ' שנה. והנה אחרי שידענו שאין הקשת נראת לעיני בני אדם כ"א בתנאים מיוחדים, והוא בעת הזילוף קודם פסיקת המטר, ובעת שאין כל כיפת השמים מכוסה בעבים כ"א מקצתו, ושאין העננים כ"כ עבים וקשים כ"א רפויים מעט, וגם שלא יהיו רחוקים וגבוהים מאד מן הארץ. מצורף לכל אלה שלא הגיע השמש עדיין לרום השמים מ"ה מעלות, כי בהגיע השמש לרום מ"ה מעלות וממנו והלאה לא תתראה הקשת על הארץ אבל תתרשם אז בגבהי מרומים ולא יורגש לעין האדם באדמה (כמ"ש חכמי הטבע), הנה אין תימה אם לא הזדמנו יחדיו כל התנאים האלה קודם שנות המבול להתראות הקשת, בעת שלא היה גשם על הארץ כ"א פ"א למ' שנה ואשר מהלך השמש היה תמיד בקו משוה היום והיו שנותיהם כלו כזמן הקציר והאביב אשר בו הגשם סימן קללה לעולם, (וכבר ראינו בספרי חכמי העמים המספרים מטוב ימי חיי אדם קודם המבול וקראו הדורות ההם (גאלדנעס צייטאלטער) דורות זהב), העולה מזה כי התראות הקשת לעינינו דבר רחוק היה להתהוות קודם המבול רק אחריו לפי השתנות טבע העולם בכללו, והנה הוא עתה דבר טבעי:
הספורנו כאן כ' דב' מיני קשת הם, והיינו דביה"ש נבראה קשת הטבעית הנראית לעינינו ביום הגשם, ואחר המבול נעשית קשת אחרת שהפוכין צבעיה, שבזה ניכר שהיא לאות המבול, וז"ל: "והיתה לאות ברית. בהיות הקשת כפולה כי אמנם נלאו חכמי המחקר לתת טעם לסדר צבעי הקשת השנית, אשר הוא על הפך סדר צבעי הקשת הראשונה המורגלת, והיא תהיה אות לצדיקי הדור שדורם חייב, כאמרם "כלום נראתה הקשת בימיך" (כתובות עז ב), ויתפללו ויוכיחו וילמדו דעת את העם:
ביערות דבש ח"א דרוש י"ב שכתב ג"כ בשם הזוהר דיש ב' מיני קשת! הא' עם גוונים הרבה, והיא הקשת הטבעית, והב' קשת שעיקרה 'תכלת' והיא להזכרת הברית, עי"ש שהאריך
רמב"ם פירוש המשניות - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ח ובזה חולקים המדברים, כי שמעתי אומרים, שהרצון בכל דבר, עת אחר עת תמיד, ולא כן נאמין אנחנו, אך הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד, כמו שאמר (קהלת א' ט'), "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". ומפני זה הוצרכו החכמים לומר, כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע, אשר היו וגם אשר עתידים להיות מאשר יעד בהם הכתוב, כולם קדם בהם הרצון בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש. וכאשר יתחדש הדבר בעת הצורך יחשבו הרואים בו שעתה נתחדש, ואין הדבר כן
כמו כן ראיתי http://chabadpedia.co.il/index.php/%D7%A7%D7%A9%D7%AA כתבו באריכות ובבהירות. מי שעיתותיו בידו ינסח מחדש ויכנס לערך במכלול
לאחר המבול הקב"ה נשבע לנח ששוב הוא לא יביא מבול לעולם, והאות לכך תהיה הקשת. מפשטות לשון הכתוב מובן שהקשת הינה דבר חדש, שנתחדש לאחר המבול.
אבל הרמב"ן מבאר שאי אפשר לומר שהקשת היא דבר מחודש - וכמו שכתבו גם הפילוסופים היוונים, כיוון "שמלהט השמש באוויר הלח יהיה הקשת בתולדה", ולמשל "בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת". אלא הוא מבאר שהפסוק אומר רק ש"את קשתי נתתי", ולא "אני נותן" - להורות שאין זה דבר שנתחדש כעת, אלא דבר שתמיד היה, אלא שכעת הוא יסמל שלום. והסיבה שהקשת מסמלת שלום היא: שכפי שדרכם של לוחמים, שכאשר הם קוראים לאויב לשלום - הם הופכים את הקשת, להורות שהם לא ישליכו עליהם עוד חיצים. וכן הקשת שבענן, מכוונת כלפי מעלה, ולא כלפי בני האדם.
אמנם, האברבנאל דוחה את דבריו, כיוון שאות "אי אפשר שתהיה כי אם בהתחדש שום דבר שיהיה משם והלאה לאות". ומביא את ביאורו של הר"ן: שבעצם הקשת היא אכן תופעת טבע שהיתה מאז בריאת העולם, אולם היא הייתה נראת רק באוויר הלח, אך היא לא הייתה יכולה להיראות בעננים, מכיוון שהעננים היו "חזקים מן הערפיליות" - שקרני השמש לא היו יכולים להפריד בין חלקי העננים מכיוון שהיווצרות העננים היא מ"אד העולה מן הארץ", לכן היו האדים העולים מן הארץ שמנים וגסים מאד מפאת חוזק הארץ. אמנם לאחר המבול הקב"ה ריחם על בני האדם, ושינה את טבעם של העננים - שיהיו יותר "דקים", ועל ידי כך תוכל להיראות גם בהם הקשת. והיינו, שהחידוש שנעשה על ידי המבול הוא - שהקשת ש"נתתי" (- שכבר נבראה) תהיה בעננים גם כן.
אך הוא דוחה חלק מפירוש זה, כיוון שאי אפשר להבחין אם הקשת היא באוויר הלח או בענן, וממילא אין אפשרות לדעת האם זוהי הקשת שהיא סימן, או לא; ולכן מוכרחים לומר שהקשת לא הייתה יכולה להיראות גם באוויר. אלא, שאף שהקשת היא נברא שהיה מששת ימי בראשית, היא מאלו שנבראו "בערב שבת בין השמשות". וקבוצת נבראים זו לא נבראה אז בפועל, אלא כל אחד ממנה נברא בפועל בשעתו (כמו שהאיל של אברהם נברא בפועל בשעת העקידה), וכך גם הקשת לא הייתה בפועל בעולם. אך לאחר המבול הקב"ה "דקדק" את האדים העולים מן הארץ, שתוכל להיראות בהם השמש. וכוונת הפסוק "את קשתי נתתי" היא: שהשמש שמכונה "קשת", המוציאה קרני אור המכונים "חיצים", כמו שאומר הפסוק - "לאור חציך יהלכו". והיא תתחיל להיראות מעבר לעננים.