הרמב"ם פסק להלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וזאת על פי הכלל: "אין אדם חוטא ולא לו".[1] הראב"ד חולק על כך, ופוסק כרבי מאיר.[2] הסיבה לכך היא, שהחזקה שאין אדם חוטא ולא לו נכונה על פי רוב, אבל קיים מיעוט שמוכן לחטוא גם ללא תועלת אישית, וייתכן שעד זה שלפנינו הוא מן המיעוט.[3]
מהנוסח של המכלול נראה שהראב"ד חולק על כל הכלל הזה היתכן ????
פשטות הדבר שהראב"ד נחלק רק כאן בבכור וכמו ר"מ שנחלק רק כאן.
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מעשרות, פרק י"ב, הלכה י"ז; משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ח', הלכה י"ז; משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"א, הלכה ח'.
- ↑ בהשגותיו בכל המקורות הנ"ל
- ↑ חידושי חתם סופר על תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ה עמוד א.