חוק בוסמן
חוק בוסמן, או פסק דין בוסמן הוא חוק ששינה את פני הכדורגל המקצועני באירופה, כאשר קבע ששחקנים רשאים לעזוב בתום חוזה את קבוצותיהם ללא תמורה, וביטל כלא חוקיות את ההגבלות שמנעו מקבוצות מלשתף יותר ממספר מסוים של שחקנים לא מקומיים. כתוצאה מפסק הדין, שניתן בשלהי 1995, חלו מספר תמורות משמעותיות בכדורגל האירופי, ובראשן ריבוי השחקנים מארצות האיחוד האירופי שמשחקים מחוץ לארצם, באחת מארצות האיחוד האחרות. כמו כן חלה עלייה חדה במשכורות השחקנים וחוזיהם התארכו. גם ענפי ספורט אחרים, מלבד הכדורגל, הושפעו באורח דומה אך במידה פחותה.
רקע
קודם לבוסמן היו השחקנים במידה רבה קניינם של המועדונים בהם שיחקו. ברוב ארצות אירופה - ספרד הייתה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל - לא היה רשאי שחקן לעזוב מועדון אחד ולעבור לשחק באחר, אלא בהסכמתו של המועדון שבו היה חתום ורשום. עבור הסכמתו ציפה המועדון לקבל פיצוי כספי, והשחקן היה רשאי לעבור כאשר נמצא מועדון שהיה מוכן לשלם מחיר זה. לעיתים נהגו מועדונים לדרוש מחיר מופרז במכוון, או פשוט לסרב לשחרר שחקן. במצב זה לא היה יכול השחקן לעשות דבר, מלבד להשאר בקבוצתו הישנה ולהסתפק במשכורתו הקיימת.
מלבד התלות האמורה במועדונים, הוגבלו השחקנים גם לפי לאום. חוקי אופ"א אפשרו את שיתופם של לא יותר משלושה זרים ושני מתאזרחים בתחרויותיה, כאשר לעניין זה נחשבו שחקנים מארצות אחרות באיחוד האירופי לזרים. גם בליגות המקומיות היו כללים דומים, אם כי מספר הזרים השתנה ממקום למקום. חוקים אלה הגנו על השחקנים המקומיים מפני תחרות זרה. אולם צדו השני של המטבע היה ששווקים זרים נסגרו בפניהם.
מקרה בוסמן
ז'אן-מארק בוסמן היה כדורגלן בלגי, קשרה של אר אף סה לייז', ששיחקה אז בליגת העל הבלגית. עם תום חוזהו ב-1990 ביקש לעבור לשורות דנקרק הצרפתית, אולם זו לא הייתה מוכנה לשלם ללייז' את הסכום שביקשה. בוסמן פנה לסעד משפטי, בטענה כי תחת תנאי הסכם רומא (1957) הוא חופשי לנוע ולמצוא תעסוקה בכל אחת מארצות השוק המשותף.
ב-15 בדצמבר 1995 פסק בית הדין האירופי לצדק לטובת בוסמן, ונגד לייז', התאחדות הכדורגל הבלגית ואופ"א. בית הדין חייב את מוסדות הכדורגל ביבשת לבטל את התקנות הלא חוקיות על פי שני העקרונות הבאים. ראשית, שחקנים המסיימים חוזה יהיו רשאים לעזוב בלא פיצוי כספי. שנית, כל שחקן בעל אזרחות של אחת ממדינות האיחוד האירופי יוכל לשחק בכל מועדון באיחוד, בלא כל הגבלה.
בוסמן עצמו כבר איבד בינתיים חמש שנים יקרות מהקריירה שלו, ופרש לאחר ששיחק תקופה קצרה בליגה הבלגית השלישית. אולם התמורה שחולל בכדורגל האירופי רק החלה.
שיטת ההעברות החדשה
פסק דין בוסמן חל על שחקנים שחוזיהם תמו בלבד. אולם במחצית השנייה של שנות התשעים העמידה הנציבות האירופית בסימן שאלה את שיטת ההעברות כולה, כלומר גם את התשלומים עבור העברות של שחקנים הקשורים בחוזה. העברות כמו אלו של זינדין זידאן ולואיש פיגו, בסכומים של עשרות מיליוני אירו, נחשבו בעיני הנציבות להגבלות לא ראויות על סחר - שכן רק מועדונים מעטים בארצות מעטות יכלו לשלם סכומים אלה. הסכומים עצמם לא נראו כפיצוי על הפרת חוזה, אף שהוצגו כך. עם זאת הכירה הנציבות בכך שספורטאים מקצוענים הם "מקרה מיוחד", ולכן לא דרשו לקבוע חופש מעבר מוחלט, בהתראה של חודש, כפי שנהוג בדרך כלל בחוזי העסקה רגילים.
ב-2001 הציגה פיפ"א, התאחדות הכדורגל העולמית, שיטת העברות בינלאומית חדשה, כדי להתמודד עם נושאים אלו, שעיקריה:
- פיצוי כספי, לפי קריטריונים שקופים וגם בתום חוזה, על עזיבתם של שחקנים צעירים (עד גיל 23)
- הנהגת שני "חלונות העברות", כלומר שתי תקופות בשנה (האחד ביולי-אוגוסט, השני בינואר), שרק בהן מותר לשחקנים לעבור בין מועדונים
- הגנה על חוזים של שחקנים רק במשך שנתיים או שלוש שנים מעת חתימתם (בהתאם לגיל השחקן). לאחר תקופה זו, יכול שחקן לעזוב באופן חד צדדי, אך תמורת פיצוי כספי.
- הקמת ועדה עצמאית לקביעת סכומי פיצוי ולטיפול במקרים חריגים.
השיטה החדשה יצרה מצב שבו סכומי העברות גבוהים עדיין משולמים, אולם העברות שחקנים מתבצעות, ברוב גדול של המקרים, בהסכמת הצדדים כולם. כמו כן הבטיחה השיטה פיצוי מסוים למועדונים קטנים, עבור שחקנים צעירים ש"נחטפים" על ידי מועדוני העלית.
השפעת החוק
הכדורגל האירופי שאחרי בוסמן שונה ללא הכר מזה שלפניו. יותר מכל בולט שיתופם של שחקנים בני לאומים שונים בקבוצות אירופיות רבות. בהקשר זה ראויים לציון שני סימני דרך: ביום הקופסאות 1999 עלתה צ'לסי למשחק ליגה נגד סאות'המפטון, עם אחד עשר שחקנים שאף לא אחד מהם היה אנגלי. כשש וחצי שנים לאחר מכן, במעמד גמר ליגת האלופות, שיחקה ארסנל חלק מהמשחק עם הרכב של אחד עשר שחקנים בני אחת עשרה אומות שונות. יש הרואים בכגון אלה ביטויים של אובדן זהות ואף פגיעה בכבוד לאומי. אולם אוהדי הכדורגל בהמוניהם לא הפסיקו לבא למשחקים ולקנות חולצות, אף על פי שמועדוניהם שכרו יותר ויותר שחקנים זרים.
מי שללא ספק הרוויחו מהרפורמה הם השחקנים עצמם, כמו גם סוכניהם. שחקנים שסיימו חוזים ביקשו וקיבלו מהמועדונים אליהם עברו משכורות גבוהות, כך שחלק ממה שבעבר היה משולם למועדון, שולם כעת לשחקן. דוגמה מובהקת ומוקדמת לכך הייתה העברתו החופשית ב-1999 של סטיב מקמנמן מליברפול לריאל מדריד, העברה שבה חומש שכרו של שחקן הכנף האנגלי.
לאחר זמן מה הפנימו המועדונים את המצב החדש. על מנת להבטיח את השארותם של שחקנים, החתימו אותם על חוזים ארוכי טווח, בשכר הולך וגדל. באופן זה לקחו עליהם מועדונים רבים התחייבויות כספיות שמעבר ליכולתם. לעיתים היו אלה שחקני דרג שני ומטה, שקיבלו חוזים רווחיים ארוכי טווח, כדי להבטיח את השארותם. התוצאה הייתה, עבור מועדונים מסוימים, הרת אסון מבחינה כלכלית וספורטיבית. כזה היה המקרה של לידס יונייטד, שנאלצה לבסוף למכור את טובי שחקניה, על מנת לחסוך בעלויות.
אף על פי שהשחקנים הפכו חופשיים יותר ויותר, עדיין משולמים סכומים, גבוהים מאי פעם, תמורת העברות. המועדונים בליגות הבכירות מקבלים כסף רב עבור שידורי טלוויזיה, כרטיסים למשחקים וחסויות. בלחץ האוהדים, הדורשים מהמועדון הצלחה ספורטיבית מיידית, משמשים כספים אלה לקניית שחקנים ידועים ומבטיחים, תמורת דמי העברה גבוהים. כך נותרה בעינה זרימת הכספים מהמועדונים הגדולים לקטנים, המאפשרת את המשך קיומם של אלה האחרונים.
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל כדורגל | ||
קישורים חיצוניים
דור בלוך, ז'אן-מארק בוסמן: משה רבנו של הכדורגל, באתר הארץ, 5 באפריל 2015- ג'יימס לאורי, סאם ניטראור וג'ון ויליאמס, חוק בוסמן, העברות ושחקנים זרים, אוניברסיטת לסטר, המרכז לסוציולוגיה של ספורט
- טום פורדייס, עשר שנים לבוסמן, BBC
- ד"ר ג'ף פירסון, מקרה בוסמן, חוקי האיחוד האירופי ושיטת ההעברות, אוניברסיטת ליברפול
29174639חוק בוסמן