שארקו (אי)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שארקו
תצלום לוויין של האי שארקו
תצלום לוויין של האי שארקו
תצלום לוויין. האי שארקו במרכז התמונה, מימין לאי ניתן לראות את שרידי גשר הקרח שנשבר.

האי שארקואנגלית: Charcot Island[1]) או ארץ שארקו (באנגלית: Charcot Land[2]) הוא אי בים בלינגסהאוזן בסמוך לארץ פאלמר שבאנטארקטיקה[3][2].

האי נחשב חלק מהאזור המוגן במסגרת האמנה האנטארקטית[4].

האי ממוקם 102 קילומטרים ממערב לאי אלכסנדר[3][2], ו-57 קילומטרים צפונית לאי לטדי.

אורכו של האי 56 קילומטרים[3][2]; ורוחבו 46 קילומטרים[3][2].

האי מכוסה ברובו קרח[3][2], למעט מספר הרים בולטים המתנשאים מעל החוף הצפוני של האי[3][2].

הנקודה הצפונית ביותר של האי היא כף בירד.

שיא גובהו של האי - 600 מטרים מעל פני היםהר מוניק).

היסטוריה

גילוי האי

האי שארקו התגלה ב־11 בינואר 1910[3][2], על ידי המשלחת הצרפתית הרביעית לאנטארקטיקה בפיקודו של ז'אן-באטיסט שארקו[3][2].

שארקו וצוותו ראו את האי ממרחק, ולא ידעו כי מדובר באי[2].

העובדה שמדובר באי הוכחה על ידי סר יוברט וילקינס[3][2], שטס סביב האי ב-29 בדצמבר 1929[3][2] (קודם לכן לא ידעו אם מדובר באי או בחצי אי[2]).

האי צולם מהאוויר על ידי צי ארצות הברית ב-8 בפברואר 1947, במסגרת מבצע קפיצה לגובה[2].

האי צולם מהאוויר על ידי משלחת החקר האנטארקטית רון (RARE)[2], בפיקודו של פין רון ב-21 בנובמבר 1947[2].

הראשונים שנחתו לחוף האי היו משלחתו של פין רון[2], ב-21 בנובמבר 1947[2].

האי מופה לראשונה בשנת 1957 על ידי סקר שטחי חסות איי פוקלנד[2], בהתבסס על תצלומי האוויר[2].

מקור השם

צוותו של שארקו התעקש שקראו לאזור שהתגלה "ארץ שארקו"[3]צרפתית: Terre Charcot[2]) (בעת גילויו, לא ידוע כי מדובר באי). שארקו הסכים לכך, מתון כוונה ברורה לקרוא לאי על שם אביו - ז'אן-מרטן שארקו[3][2], רופא צרפתי מפורסם[3][2](ולא על שמו שלו).

התמוטטות גשר הקרח

גשר הקרח שחיבר את מדף הקרח וילקינס עם חוף אנטארקטיקה ועם האי שארקו[5], היה גשר קרח שאורכו 40 קילומטרים[5], ורוחבו כ-500 מטרים (בנקודה הצרה ביותר)[5].

באפריל 2009 נשבר מגשר הקרח אזור שאורכו 30 קיומטרים ורוחבו 2.4 קילומטרים[5]. בעקבות שבר זה קרס במהירות הגשר כולו, ונהפך למאות קרחונים צפים[5][6].

לקריאה נוספת

• United States. Defense Mapping Agency. Hydrographic Center, Sailing Directions for Antarctica: Includes Islands South of Latitude 60°, P 209
• Searle, D. J. H., The Evolution of the Map of Alexander and Charcot Islands, Antarctica, The Geographical Journal, vol. 129, no. 2, 1963, pp. 156–166. JSTOR, www.jstor.org/stable/1792633. Accessed 23 Feb. 2021
• Convey, P., Smith, R. I. L., Peat, H. J., & Pugh, P. J. A. (2000), The terrestrial biota of Charcot Island, eastern Bellingshausen Sea, Antarctica: an example of extreme isolation,Antarctic Science, 12(4), 406–413. Cambridge University Press.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30729370שארקו (אי)