שאה ג'האן
 | |||||||
| לידה |
5 בינואר 1592 לאהור | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
22 בינואר 1666 (בגיל 74) אגרה | ||||||
| מדינה |
 האימפריה המוגולית | ||||||
| בת זוג | מומתאז מהאל | ||||||
| שושלת הטימורית | |||||||
| |||||||
| |||||||
שאה ג'האן (באורדו: شاه جہاں, בפרסית: شاه جهان) (5 בינואר 1592 - 22 בינואר 1666) היה המלך החמישי של האימפריה המוגולית. תקופת מלוכתו של ג'האן זכורה כשיא פריחתה של האדריכלות המוגולית, כאשר בשנים אלו נבנו מבנים ואתרים רבים מעוטרים ומדהימים ביופיים, בהם הטאג' מהאל והמצודה האדומה בדלהי.
שנים ראשונות
שאה ג'האן (מפרסית: "מלך העולם") היה הבן השלישי של המלך המוגולי הרביעי ג'האנגיר, ושל הראג'פוטית ההינדואית טאג' ביבי בילקיס מקאני(אנ'). לאחר לידתו העניק לו סבו המלך אכבר את שמו; "הנסיך שיהאב א-דין מוחמד ח'וראם" ("ח'וראם" מפרסית; "מלא שמחה"). הוא נולד בלאהור, מגיל צעיר היה אהוב במיוחד על ידי סבו והתבלט ביכולות רבות. ח'וראם עסק בעיצוב אדריכלי במספר מבנים בחצר המלוכה ואף יצא בתור מפקד הצבא המוגולי למספר מערכות מוצלחות.
בשנות בגרותו של ח'וראם, עוד לפני עלייתו לכס המלכות, הוא שירת את אביו בשלל מערכות צבאיות בתור מפקד הכוחות. בשנת 1614 פיקד ח'וראם על כוח של כ-200,000 חיילים כנגד הצבא של הממלכה הראג'פוטית של מוואר(אנ') (בדרום ראג'סטן) ואחרי כשנה של מלחמת התשה הצליח להכניע אותה. ב-1617, הצליח במערכה דומה נגד כוחותיו של מלך ממלכת לודי(אנ') ברמת דקאן בפיקודו של עוצר סולטנות אחמדהגר(אנ'), מאלכ אמבר (אנ'). לאחר שובו ממערכה זו העניק לו אביו את התואר "שאה ג'האן בהאדור" (מלך העולם הגיבור) ובכך קודמו סיכויו לירושה בתור המלך המוגולי הבא.
משפחתו
אשתו הראשונה הייתה קנדהארי בגום(אנ'), צאצאית של השושלת הספווית והנישואין היו הסדר פוליטי אחרי שאכבר, סבו של שאה ג'האן, כבש את קנדהאר.
בשנת 1612 נישא ח'וראם לבתו של אסף ח'אן, ארג'ומאנד באנו באגום, לאחר שידוך ביניהם חמש שנים קודם לכן. לאחר הנישואים העניק לה ח'וראם את השם מומתאז מאהל(אנ') ("תכשיט הארמון"). החל משנת מותה בנה ח'וראם עבורה את הטאג' מהאל.
מאבק הירושה והעלייה לכס המלכות
בין בניו של ג'האנגיר היה מאבק על הירושה ועל זהות המלך הבא. ב-6 באפריל 1606, חמישה חודשים לאחר עלייתו לכס המלוכה היה על ג'האנגיר להדוף את מרידת בנו הבכור ח'וסרו מירזא (אנ'), אשר קיווה בעצמו לרשת את מקומו של סבו. ח'וסרו יצא בראש צבא של 350 פרשים מאגרה (הודו) צפונה, בנימוק שהוא רוצה לעלות לרגל לקברו של אכבר(אנ'), בהגיעו למטורה(אנ'), כ-50 ק"מ צפונית לאגרה, הצטרף אליו כוח צבאי של כ-3,000 פרשים בפיקודו של חוסיין בג, בסמוך לפניפט(אנ') הצטרף כוח נוסף בפיקודו של עבד א-רחים, מושל פרובינציית לאהור. ליד אמריטסר זכה ח'וסרו בברכתו של גורו ארג'ן(אנ'). בהגיעם ללאהור הטילו מצור על העיר אולם צבאו של ג'האנגיר הגיע והביס את צבאו של ח'וסרו. ח'וסרו עצמו ניסה להימלט אולם נתפס ליד נהר צ'נאב.
ח'וסרו מירזא הובא לדלהי והובא למשפט בפני ג'האנגיר. שותפיו למרד נענשו בחומרה והומתו לעיניו לאחר עינויים קשים וח'וסרו סומא חלקית ונאסר במבצר אגרה[1][2].[3] לאחר פרשיה זו, העניק ג'האנגיר את אהבתו לבנו השלישי, ח'וראם.
ב-26 בינואר 1622 הוצא ח'וסרו להורג בפקודת ח'וראם.
את מעמדו ותוארו איבד ח'וראם זמנית ב-1623 כאשר מרד באביו (למעשה מרד בנור ג'האן אשת אביו ודודתה של אשתו מומתאז, שהייתה הדמות החזקה והמחליטה בחצר אביו) וסירב לצאת למערכה בקנדהאר שנכבשה על ידי האימפריה הספווית כחלק מהמלחמה המוגולית-ספווית (1622–1623)(אנ'). ח'וראם נאלץ לברוח ולחסות בארמונו של אויבו בעבר ונתינו הנוכחי, מאלכ אמבר, באי באודאיפור. המרד שכח ונסלח עד שנת 1626.
לאחר מותו של ג'האנגיר, בנו החמישי של ג'האנגיר, הנסיך שאהריאר(אנ') תפס את המלוכה בעזרתה של נור ג'האן והנסיך ביסינגהאר מירזא (בנו של הנסיך דניאל(אנ')) ושלט כחודשיים עד שצבאו נחל תבוסה מידי צבא בפיקודו של אסף ח'אן(אנ') אחיה של נור ג'האן. את השלטון תפס למשך כחודש דוואר(אנ') אולם ב-23 בינואר 1628 ח'וראם, בנו השלישי של ג'האנגיר ירש את כס המלכות, נטל לעצמו את הכינוי שאה ג'האן והוציא את יריביו להורג.
תקופת המלוכה
תחת שלטונו של שאה ג'האן, האימפריה המוגולית הפכה למכונת מלחמה. כדי להתמודד עם המערכות הצבאיות הרבות, השקיע ג'האן רבות בפיתוח צבאו תוך עמידה בסטנדרטים הטכנולוגים התקופתיים ביצור תותחים ורובי מאסקט. עדויות משנת 1648 מציגים צבא עם 911,400 חיילי רגלים, ארטילריה ומוסקטרים, ו-185,000 פרשים (סווארים), על כל אלו פיקדו אצילים שונים מרחבי האימפריה. כחלק מפיתוח הצבא עלה מספר האצילים כמו גם כמות המסים שהוטלו על האוכלוסייה, אך יחד עם צמיחה כלכלית השתמרה היציבות באימפריה.
האימפריה המוגולית המשיכה להתרחב באופן מתון במהלך שלטונו והבנים שלו פיקדו על צבאות גדולים בחזיתות שונות.
לצד התרחבות האימפריה וגדילה בכוחה הצבאי, הודו באותה עת הפכה תחת שלטונו של ג'האן למרכז תרבותי עשיר של אמנות, מלאכת יד ואדריכלות, והעסיקה ממיטב האדריכלים, אומנים, בעלי מלאכה, ציירים וסופרים של העולם.
משיכתו ואהבתו של ג'האן את מקצוע האדריכלות הביא לפריחה מאסיבית בבניה בערים השונות ברחבי האימפריה, בהן עיר הבירה אגרה אותה רצה ג'האן להשוות לערים הגדולות בתקופה (איסטנבול ואספהאן), דלהי, קנדהר וערים אחרות.
1628–1635
השנים הראשונות למלכותו מאופיינות בטיפול בבעיות שהמתינו לטיפול עם עלייתו לכס, בעיקר באזור רמת הדקאן ובחזית המזרחית, בנוסף היה צורך לקצץ בסמכויות קצינים ושליטי מחוזות שהתחזקו בתקופת סכסוכי הירושה ונטלו לעצמם עצמאות בתחומי מדיניות.
נדרשו מספר מערכות צבאיות כדי לטפל בחוסר השקט ששרר בשטחי הספר של האימפריה. בשנת 1628 לחם ג'האן עם צבאו כנגד התקוממות סיקית בצפון והחל ב-1630 נאבק צבא בפיקודו של בנו אורנגזב נגד הרג'ה ג'וג'הר סינג(אנ') מאורצ'ה(אנ') באזור המיוער וההררי של בונדלקהאד(אנ'), בהמשך נלחם בפורטוגלים באזור בנגל וכבש את תחנת הסחר העיקרית שלהם ב-25 בספטמבר 1632, עד למעבר ח'ייבר. בחזית הספווית הוא יצר בריתות עם העות'מאנים והאוזבקיים.
בשנים 1630–1632 היה עליו להתמודד עם בצורת ובעקבותיה רעב המוני בדקאן, גוג'ראט וצפון מהאראשטרה, הרעב בדקאן 1630-1632(אנ') שגרם למותם של קרוב לשני מיליון נפש.
ב-1634 דיכא התקוממות של הגורו הסיקי השישי - גורו הרגובינד (אנ') ונלחם בסיקים בקרב אמריטסר (1634)(אנ') וב-1635 בקרב קרטרפור(אנ').
1635–1653
כמו שהוא עצמו שירת את אביו בגיל נעוריו, כך בחר ג'האן את בנו אורנגזב לשמש מפקד צבאי ושליט בהיעדרו. ב-1637 כבש אורנגזב את בגלנה(אנ') ואביו מינה אותו כמשנה למלך ושליט על כל הדקאן.
שאה ג'האן הציע למושל קנדהאר שוחד בתמורה לכך שיסכים לכהן כמושל תחת השלטון המוגולי. ב-1638 המושל הסכים ושאה ג'האן זכה בשליטה על העיר, אך היא נכבשה חזרה ב-1649 כחלק מהמלחמה המוגולית-ספווית (1649–1653)(אנ') ונשארה בידי האימפריה הספווית.
ב-1638, אחרי שמוראט הרביעי כבש את בגדד, הוחלפו שגרירים ותשורות בין האימפריה המוגולית והאימפריה העות'מאנית.
1653–1658
ב-6 בספטמבר 1657 התדרדרה בריאותו של שאה ג'האן כך שכבר לא היה יכול לתפקד כשליט, והתחיל סכסוך ירושה בין ארבעת בניו, שכל אחד מהם נשא משרה חשובה בממלכה. ארבעת הבנים שנותרו בחיים באותה תקופה, לפי סדר ההולדה היו דארא שיקוא(אנ'), שוג'אע(אנ'), אורנגזב, מוראד בח'ש(אנ').
בנו הבכור, דארא שיקוא, שהיה מפקד הצבא בפועל, ראש מנהל החצר, המושל של לאהור ופנג'אב, לקח על עצמו את תפקיד העוצר (ממלא מקום המלך), שאר האחים לא קיבלו את מרותו וכל אחד מהם תבע לעצמו את הבכורה. דארא שיקוא שעמד בראש צבא של קרוב ל-100,000 חיילים (כולל פרשים) וזכה לתמיכת האב, הובס על ידי אורנגזב שהיה מושל הדקאן, בקרב סמוגר(אנ') ב-30 במאי 1658. דארא שיקוא נמלט ובסיועם של בני ברית צייד צבא חדש אולם הובס ב-14 באפריל 1659 בקרב דאורי בסמוך לאג'מר[4]. לאחר התבוסה נמלטו דארא ובנו סִפִּהְר (Sipihr Shikōh) לסינד, וב-10 ביוני 1659 הוסגרו לידיו של אורנגזב והוצאו בדלהי להורג.
במקביל, בנו השני, שוג'אע, מושל בנגל, הכתיר את עצמו בנובמבר 1658 כמלך וצעד בראש צבא מבנגל לכיוון אגרה. מפלתו הראשונה של שוג'אע הייתה ב-24 בינואר 1658 בסמוך לווראנסי בקרב בהדורפור[5] נגד צבא בפיקוד של סולימאן שיקוא, בנו של האח הבכור. שוג'אע נסוג צפונה, שיקם את צבאו ויצא שנית דרומה. אורנגזב ארגן צבא מאומן ופגש את צבאו של שוג'אע מחוץ לאגרה בקרב חג'ווה(אנ') שם הביס אותו באופן מוחץ ב-5 בינואר 1659. שוג'אע נמלט לבנגל ועד אפריל 1660 עוד ניסה לכבוש את השלטון. לבסוף נמלט לארקן בבורמה, שם זכה למקלט למספר חודדשים אולם אחר כך הוצא להורג יחד עם בניו.
האח הצעיר מוראד בח'ש, שהיה שליט גוג'ראט, הצהיר על עצמאות ושלח את צבאו נגד עיר הבירה באגרה כדי לקבל את כס המלכות. הוא סייע לאורנגזב במלחמתו נגד דארא וחייליו נטלו חלק משמעותי בניצחון בקרב בהדורפור. ב-7 ביולי 1658, כאשר היה עם אורנגזב, מוראד סומם, נאסר והוצא להורג ב-14 בדצמבר 1661.
אף על פי שהמלך ג'האן החלים לחלוטין ממחלתו, אורנגזב הצהיר על חוסר יכולת אביו למלוך, הכריז על עצמו ב-8 ביוני 1658 כמלך וכלא את שאה ג'האן במצודת אגרה. ג'האן ארא בגום(אנ') בתו הבכורה של שאה ג'האן טיפלה בו במשך שמונה שנים עד שבשנת 1666, לאחר שחלה בדיזנטריה, נפטר שאה ג'האן במיטתו במצודה.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שאה ג'האן |
הערות שוליים
- ^ Gladwin, Francis. The History of Jahangir. Madras: B.G. Paul, 1930. p. 32.
- ^ Richards, John F. The Mughal Empire. Cambridge, New York: Cambridge University Press, 1995. p. 95.
- ^ Prasad, Beni. History of Jahangir. London, Bombay, Calcutta, Madras: H. Milford Oxford university press, 1922. pp. 143-147.
- ^ Battle of Deorai
- ^ Battle of Bahadurpur
| הקודם: ג'האנגיר |
מלכי האימפריה המוגולית מקום 5 |
הבא: אורנגזב |