רפואה מסורתית של יוצאי אתיופיה בישראל
בישראל קיימת קהילה אתיופית גדולה המשמרת על תרבותה ומנהגיה הייחודיים. קהילת יהודי אתיופיה מונה כיום כמאה ועשרים אלף נפש, כשליש מהם ילידי הארץ. רבים מבני הקהילה האתיופית עדיין אוחזים בשימור אורח חייהם המסורתי. דבר זה בא לידי ביטוי בין היתר בשימוש בשיטות רפואיות מסורתיות כפי שהיו מקובלים בארץ מוצאם.
באתיופיה נהוגות מספר שיטות ריפוי הכוללות מרכיבים המוכרים גם בתרבויות מסורתיות אחרות, לדוגמה הקזת דם,כוויות, קטורת ושימוש בסממני מרפא שונים הניתנים בהתאם לאבחון המחלה. מקצת שיטות הריפוי נמצאות בשימוש בקרב מרפאים מסורתיים ואנשים המומחים לכך הפועלים בקהילה. אך רוב שיטות הריפוי מוכרות גם לכלל האוכלוסייה, אשר עושה בהן שימוש גם כיום, לאחר העלייה ארצה.
סוגי מרפאים
באתיופיה כמו גם בישראל, פועלים מספר מרפאים מסורתיים, אשר לכל אחד מהם ישנה התמחות מיוחדת משלו. האמונה הרווחת היא שהמיומנות ברפואה המסורתית והיכולות הניתנות למרפא הן מידי הקל, ושידע זה עובר מאב לבן מדורי דורות. הספרות מציינת מספר מרפאים מסורתיים, כאשר לכל אחד מהם סוג התמחות משלו, והם: אַווֹקִי, טֶנְקְווּאַי- מרפאים המטפלים באמצעות מאגיה וסממני מרפא; בַּלֶזַאר- מתמחה בטיפול בזאר; דֶבֶּתֶרַה- מתמחה באבחון וריפוי מחלות באמצעות כתבי קודש, סממני מרפא וספרי ריפוי שונים; אַלֶקַה- תואר כבוד המצורף בדרך כלל לשמו הפרטי של אדם מלומד במיוחד בתחום החילוני או הרפואה הטבעית; ווֹגְשַה- מרפא המתמחה בחבלות גוף, מעין כירורג; אַוַולַג' – מיילדת מסורתית; אַנְקַרקוֹרַץ - כורת ענבל.[1]
שיטות ריפוי
ברוב ריכוזי האוכלוסייה של יוצאי אתיופיה, מתגוררים מרפאים מסורתיים שפועלים בקרב הקהילה. ישנם מרפאים בעלי שם, המוכרים לכלל הקהילה האתיופית בארץ ואליהם מגיעים אנשים מכל רחבי הארץ, וישנם מרפאים מקומיים, הפועלים יותר בקרב הקהילה המצומצמת של אותה עיר בה הם גרים.
שיטות הריפוי של המרפאים כוללים שילוב של רפואה מעשית ומאגית: נתינת "כִּתַאבּ"- קמעות לאנשים, תפילות וברכות ושימוש בספרות רפואית כמו "אַווּדֶה נֶגֶסְט" (Awdanagest); "אְצֶה דֶבְּדַבֵּה" (Etse Davdava) וספר התורה המכונה "אוֹרִית". יחד עם זאת קיים גם טיפול בהקזת דם, שימוש בריח קטורת ושתיית הקפה ("בּוּנַה"). פעמים שולחים המרפאים את המטופלים לרחיצה במים מרפאים וכן נותנים תרופות מסורתיות בהתאם לאבחון המחלה.
סממני מרפא
באתיופיה ידועים מאות סממני מרפא בשימוש שכיח, וחלק מהם עדיין בשימוש בישראל. מחקר שיטתי וחלוצי שתיעד את הרפואה המסורתית האתיופית בישראל בכלל וחומרי המרפא ושימושיהם הרפואיים בפרט פורסם בשנת תשע"ג על ידי דקלה דנינו וזהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן[2]. המחקר מבוסס על ראיונות של מאות מידענים, ובהם מרפאים מסורתיים וסקר שכלל כחמישים חנויות של סממני מרפא ותבלין אתיופיים, שמוכרים סממנים אלה ומהווים את עדות חיה ופעילה להמשך קיומה של הרפואה האתיופית. כמו כן, נאספו דגימות מכל סממני המרפא האתיופיים המצטרפים לאוסף השוואה ייחודי הנמצא במדור לתולדות הרפואה שבאוניברסיטת בר-אילן והמכיל מאות דגימות. מהסקר עולה שבישראל משתמשים יוצאי אתיופיה בכמאה חומרי מרפא, מרביתם מהצומח (85%) ומקצתם מן החי ובמינרלים. רוב סממני המרפא ניתנים לרכישה בחנויות תבלינים מיוחדות, חלקם אנדמיים לאתיופיה והם מיובאים לישראל. יחד עם זאת, ישנם צמחי רפואה שגדלו באתיופיה והם קיימים גם בפלורה של ישראל באזור ים המלח ובקעת הירדן המאופיינים באזור הפיטוגאוגרפי הסודני[3].
הערות שוליים
- ^ http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1303953/
- ^ דקלה דנינו וזהר עמר, אתיופיה בישראל: רפואה ותרופות מסורתיות של קהילת יוצאי אתיופיה, הוצאת מכון בן צבי והאוניברסיטה העברית, ירושלים, תשע"ג
- ^ D. Danino & Z. Amar, "Little Ethiopia: An Ethnopharmacological Study of the Ethiopian Community in Israel", International Journal of Ethiopian Studies, 4 (2009), pp. 104-134
