קיום שאינו ראוי
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
קיום שאינו ראוי או החיים ללא זכות לחיים (בגרמנית: Lebensunwertes Leben) הוא רעיון שהתפרסם בגרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והתייחס לאוכלוסיות מסוימות של אנשים שנחשבו פגומים כל כך, עד כדי אובדן הזכות לחיים, לפי שיטה זו. בהמשך, פותחו עבור אוכלוסיות אלו תוכניות של אותנסיה חוקית על ידי המדינה.
הגדרה
"קיום שאינו ראוי" הוגדר כקיומם של אנשים עם בעיות רפואיות חמורות, בייחוד מחלות גנטיות, מחלות נפשיות קשות ונזק מוחי מסיבות שונות.
בשלב מאוחר יותר, הורחב המושג כך שכלל גם קבוצות השייכות לגזעים נחותים לפי תורת הגזע הנאצית. זאת, בהשוואה למי שהוגדר כ-"תת-אדם" (Untermensch), אך קיומו לא הוגדר בהכרח כבלתי־ראוי; למשל, העמים הסלאביים לא נועדו להשמדה אלא לשמש כעבדים בשירות הרייך השלישי.
היסטוריה
המושג "קיום שאינו ראוי" הופיע לראשונה בספרם של המשפטן הגרמני פרופ' קרל בינדינג (Karl Binding) מאוניברסיטת לייפציג והפסיכיאטר הגרמני פרופ' אלפרד הוכה (Alfred Hoche) מאוניברסיטת פרייבורג - "הרשות לחסל חיים שאינם ראויים לחיים" (בגרמנית Die Freigabe der Vernichtung Lebensunwerten Lebens). הספר נכתב בשני כרכים, הראשון בזמן מלחמת העולם הראשונה והשני בשנת 1920. הטענה בספר היא שאנשים הסובלים מנזק מוחי, פיגור שכלי או מחלות פסיכיאטריות קשות אינם אלא "מתים מוחית", "עול לאנושות", "עטיפה ריקה של בני אנוש", "נטל כלכלי" ועוד. על כן, בני אנוש אלו חסרי כל תועלת לעם ולמדינה, קיומם אינו משתלם, ויש לחסלם. בהמשך, רעיון זה הורחב לאנשים שהוגדרו כשייכים לגזע בלתי טהור או נחות.
תוכנית האותנסיה הנובעת מהרעיון שבמושג "קיום שאינו ראוי" הופעלה בשנת 1939, לפי הנחיה אישית של אדולף היטלר וכונתה Aktion T4. היות שרובם ככולם של קרבנות תוכנית זו היו גרמנים, נוצרה בהדרגה התנגדות ציבורית אליה והמבצע הופסק באופן רשמי ב-1941, אך המשיך, בצורה בלתי רשמית, עד סוף המלחמה. מעשי הרצח בוצעו בהתחלה על ידי זריקות רעל וכאשר גבר זרם הנרצחים, על ידי הרעלה בגז (שיטה שהועברה במהרה למחנות ההשמדה).
במחקרו על שיתוף הפעולה של רופאים ופסיכיאטרים בהשמדת עם, חילק הפסיכיאטר רוברט ג'יי ליפטון (Robert Jay Lifton) את התפתחות האותנסיה להשמדת עם ל-5 שלבים:
- עיקור כפוי של ה-"בלתי ראויים לקיום"
- רצח ילדים "פגועים" בבתי החולים
- רצח מבוגרים "פגועים" במתקנים מיוחדים המיועדים לכך, בעזרת זריקות רעל וגז
- רצח שבויי מלחמה ואסירים באותם מתקנים
- העברת ידע ושיטות השמדה ממתקנים אלו למחנות שהפכו למחנות השמדה.[1]
לקריאה נוספת
- האנציקלופדיה של השואה, כרך ה', עמ' 1151
קישורים חיצוניים
- הטקסט המקורי של בינדינג והוכה (בגרמנית)
- Karl Binding and Alfred Hoche, "permitting the Destruction of Life Unwworthy of Living (1920)
- Life Unworthy of Life and other Medical Killing Programmes
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Lifton, Robert J. THE NAZI DOCTORS: Medical Killing and the Psychology of Genocide.
31708431קיום שאינו ראוי