קונצ'רטו גרוסו

במוזיקה, קונצ'רטו גרוסו (Concerto grosso) הוא מהגלגולים הראשונים של הקונצ'רטו האינסטרומנטלי המוכר לנו כיום, והיה שכיח מאד בסוף המאה ה-17, ובתחילת המאה ה-18. הכנרים והמלחינים האיטלקיים: טורלי, קורלי, טרטיני וויוואלדי היו ממייסדי צורה זו, והביאו אותה לשיא הפופולריות שלה.

הקונצ'רטו גרוסו מורכב משתי חטיבות — האחת, תזמורת כלי קשת (כינור ראשון ושני, ויולה ובאסו קונטינואו) המכונה גם ripieno (באיטלקית, מילוי), והשנייה, הרכב של שני כנרים ובאסו קונטינואו המכונה גם concertino (חטיבה זו זהה להרכב המנגן בטריו סונטה). שתי החטיבות משמיעות שיח־נגינתן לסירוגין או גם ביחד.

מבנה הקונצ'רטו מבוסס על מבנה של סונאטה דה קייסה (סונאטה כנסייתית), כלומר מבנה של ארבעה פרקים במהירויות מנוגדות – איטי—מהיר—איטי—מהיר, או על מבנה של sonata da camera (סונאטה קאמרית) הידוע גם בתור סוויטה, וכולל ריקודים מן התקופה, החשובים בהם הם האלמנד, הקוראנט, הסרבנד והג'יג.

עם התפתחותה של צורת הסונאטה, שקעה צורת הקונצ'רטו גרוסו, והקונצ'רטו המוכר לנו כיום תפס את מקומו. במאה ה-20, כחלק מגל הנאו-קלאסיציזם, החלה נטייה לחדש את הצורה הזאת: ארנסט בלוך, ארנסט קרנק וז'אן מרטינו כתבו קונצ'רטי "גרוסו".