פרושקוב
| מדינה |
 פולין |
|---|---|
העיר פרושקוב (בפולנית: Pruszków) שבפולין נוסדה ב-1916 עם איחוד כמה כפרים סמוכים. בשנת 1918 היו בעיירה 8,000 תושבים. מספרם עלה ל-12,000 תוך זמן קצר, בהיות המקום מרכז מסחרי לכפרי הסביבה, ובו תחנת הרכבת ותחנת החשמלית לוורשה, היחידות באזור. לימים התפתחה תעשייה בעיירה, וכללה בית חרושת לנייר, לייצור גומי ואחרים.
יהודים התיישבו בפרושקוב במחצית השנייה של המאה ה-19 והקהילה היהודית הייתה לאוטונומית בראשית המאה העשרים. בזמן מלחמת העולם השנייה הוקם בפרושקוב גטו ולאחר מכן יהודי פרושקוב גורשו לגטו ורשה.
ייסוד הקהילה
יהודים התיישבו בפרושקוב במחצית השנייה של המאה ה-19 כשהמקום היה עדיין כפר, וקיבלו שרותי דת מהעיירה הסמוכה נאדאז'ין (NADAZYN), שבה היה יישוב יהודי ותיק. הקהילה היהודית בפרושקוב הייתה לאוטונומית בראשית המאה העשרים, כשהתיישבו במקום משפחות יהודיות נוספות.[1]
בסוף המאה ה-19 קנה ר' מרדכי גוטאוויץ (GUTAWICZ) מפרושקוב חלקת אדמה מן האציל המקומי הגרף פוטוליצקי, שם נבנה עם הזמן מרכז הקהילה. הרב יצחק מאיר לבנברג (LEWENBERG) כיהן כרב של קהילת פרושקוב בשנים 1904 - 1934.
בראשית המאה העשרים כשנוספו לקהילה בפרושקוב משפחות יהודיות, ר' גוטאוויץ הזמין לעיירה רב ושני שוחטים, ובנה בית מדרש ומקווה. כמו כן קודש בית עלמין במקום. בראשית המאה העשרים הוקם בעיירה בית הספר העברי "עבריה" בהנהלתו של אברהם קוזובריצקי (KOZOWRICKI), מורה ומחנך.
בית הקברות היהודי בפרושקוב נוסד בשנת 1905. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא נהרס בידי גרמנים. כ -150 מצבות נשמרו בשטח של 12 דונם. מצבות יהודיות עשויות גרניט ואבן חול. הקישוטים והכתובות האופייניים בעברית ובפולנית נשמרו. בית העלמין מוקף בקיר לבנים. בית הקברות, ששופץ לאחרונה על ידי הרשויות המקומיות, שרד. עבודות תחזוקה בבית הקברות נעשות באופן קבוע על ידי צעירים גרמנים מאסלינגן וסמוך.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה האזור תחת כיבוש גרמני, ונתמנה ועד קהילה חדש מתוך הציבור החרדי, ששם דגש על חינוך הילדים והנוער. באותה התקופה סייע ארגון הג'וינט לקהילה, ובעזרתו הופעלו מוסדות צדקה וגמילות חסדים, ביקור חולים ולינת צדק.[1]
בין שתי מלחמות העולם
בין שתי מלחמות העולם חיו בפרושקוב כ-1,300 יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כחמישה אחוזים. רובם היו סוחרים זעירים ובעלי מלאכה, מעטים מהם היו אמידים, בעלי בתי חרושת וסוחרים, והיו שעבדו בוורשה הסמוכה.[2] כמה בתי חרושת בעיר היו בבעלות יהודים, ביניהם בתי החרושת לחרסינה ולכימיקלים.
ב-1918 הוקם ארגון בעלי מלאכה יהודים, ופעילותו הוגבלה בגלל התנגדות העמיתים הפולנים. בשנות העשרים של המאה נדרשו חברי הארגון לקבל תעודות אומן מטעם ממשלת פולין ולשם כך חויבו לעבור קורסים מקצועיים. פעילות הארגון התחדשה רק ב-1930, כאשר רוב חבריו היו בעלי תעודות כאלה.
בראשית המאה העשרים הוקם בעיירה בית הספר העברי "עבריה" ומוסדות של עזרה הדדית, ובהם קופת גמ"ח ובנק יהודי. כמו כן היו חדר ו"חדר "מתוקן"" (שבו למדו גם לימודי חול). באותן השנים הקים הבונד ספרייה וחוג לדרמה במקום, שנמנו עם מוסדות החינוך היהודי באזור.
פעילות ציונית החלה בעיירה כבר בראשית המאה ה-20, ונמשכה בפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה. באותה עת התגייסו חלק מצעירי הקהילה לצבא הפולני ואחרים עלו לארץ ישראל. סניף תנועת החלוץ במקום קיים הכשרה לעלייה עד ראשית שנות ה-30 של המאה. בשנות העשרים הוקמו בפרושקוב גם סניפים של תנועות המזרחי, דרור, החלוץ הצעיר ובית"ר. מבין חברי הבונד הצטרפו רבים לתנועה הציונית, וכמה לתנועה הקומוניסטית.
בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, חיו בפרושקוב קרוב ל-1,300 יהודים באוכלוסייה של 29,000 נפש.
הקהילה בזמן השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנו היהודים בפרושקוב כ-1500. עם פרוץ המלחמה נמלטו יהודים רבים מפרושקוב לוורשה רובם חזרו לעיירה עם נפילת ורשה בידי הגרמנים ב-19 בספטמבר באזור שלט הגסטפו (המשטרה החשאית הגרמנית) ומינה ראש עיר גרמני.
רבים מבני הנוער הקומוניסטים נמלטו לאזורים שסופחו לברית-המועצות על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. הגרמנים כבשו את פרושקוב בין 6 ל-7 בספטמבר 1939. בימי המצור על ורשה מלאה פרושקוב אלפי פליטים יהודים. לאחר שלושה שבועות, עם כניעת ורשה, שבו יהודים רבים לפרושקוב, לרבות כמה מהצעירים שנמלטו לאזור השלטון הסובייטי והתאכזבו מתנאי החיים שם.
באוקטובר 1939 הוקם בפרושקוב יודנראט ובראשו יצחק קניגשטיין מלודז'. על היהודים נאסר להימצא ברחובות אחרי רדת החשכה ונאסר עליהם לנסוע ברכבת. היהודים נדרשו למסור לגרמנים חפצי ערך וסכומי כסף גדולים. הם חויבו לשאת סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד כחול, גברים יהודים חששו לצאת למקומות ציבוריים, מפני החטיפות לעבודות כפייה, כיוון שגברים עד גיל 60 חויבו בעבודת כפייה, ולכן נסגרו רוב בתי העסק היהודיים והמשפחות סבלו ממחסור. בסוף 1939 נרצחו המאושפזים היהודים בבית החולים לחולי נפש. בסתיו 1940 הוטל על יהודי העיירה כופר.
גטו פרושקוב
ב-11 בנובמבר 1940 הוקם גטו בשטח קטן מגודר והצטופפו בו 1,600-1,300 יהודים וממנו נחטפו לעבודות כפייה. הצפיפות בגטו הייתה קשה ביותר, ובכל דירה התגוררו כמה משפחות. ליהודים הותר לצאת מהגטו עד שעת העוצר. בלילות שמרה המשטרה הגרמנית על הגטו. היהודים התפרנסו ממסחר זעיר ומהברחות. צעירים ייסדו בגטו בית ספר יסודי מחתרתי, ספרייה וחוג דרמה. גם סניף "דרור" המשיך לפעול בגטו.
ב-30 בינואר 1941 נערכה אקציה (פעולת חיסול) בגיטו פרושקוב. בסלקציה (מיון) נבחרו כ-150 גברים והושארו במקום, לעבודה בסדנאות הרכבת. גורלם אינו ידוע. שאר יהודי פרושקוב גורשו לגטו ורשה.
גטו פרושקוב חוסל ב-1 בפברואר 1941. תושביו הורשו לקחת את חפציהם תמורת תשלום כופר והוגלו לוורשה, ושם היה גורלם כגורל יהודיה. שלושה מבני פרושקוב השתתפו במרד גיטו ורשה: זכריה ארנשטיין ושלמה שוסטר שנפלו בקרבות בגטו ולונקה קוז'ברוצקה (KOZIOBROCKA LONKA) שנתפשה בידי הגרמנים ונשלחה לאושוויץ ב-1942.
בעיירה נותרו 180 פועלים במחנה הסגר מוקף חומה גבוהה. אחדים הצליחו לברוח. רוב העובדים שנותרו בו גורשו בקיץ 1942 למחנה ההשמדה טרבלינקה; כמה עשרות מהם נרצחו ביריות ליד פרושקוב.
רק כמה עשרות מיהודי פרושקוב נשארו בחיים אחרי השואה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 פרושקוב, באתר מוזיאון העם היהודי בית התפוצות
- ^ האנציקלופדיה של הגטאות - פרושקוב, באתר יד ושם
