פקודת החברות

פקודת החברות הייתה פקודה אשר נחקקה בשנת 1929 על ידי השלטון המנדטורי בארץ ישראל.

הפקודה שיקפה את דיני החברות המקובלים באנגליה באותה תקופה. בשנת 1946 הגישה באנגליה ועדה ציבורית, בראשותו של השופט העליון ליונל כהן (אנ'), דין וחשבון (אנ'), שעיקרו המלצה על שינויים מקיפים בדיני החברות. בעקבות הקמת מדינת ישראל לא הוכנסו בפקודת החברות, שנותרה בתוקף גם לאחר קום המדינה, השינויים שעברו בחוק האנגלי ב-1948 כתוצאה מהמלצות ועדת כהן, והפקודה נותרה לא מעודכנת. הפקודה תוקנה מספר רב של פעמים במשך השנים, והכנסת חוקקה מספר חוקים, שהשלימו את המקומות בהם החסירה הפקודה, כחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975, או חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968.

בשנת 1983 התקבל נוסח חדש לפקודה, שכונה פקודת החֲבָרות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. אך התחושה בקרב אנשי המשפט הייתה, כי הוא אינו מצליח לתפקד כהסדר מקיף לדיני החברות בישראל. ביזמת הפרופסור אוריאל פרוקצ'יה מהאוניברסיטה העברית הוקמה ועדה ציבורית בראשות השופט אהרן ברק. זו הביאה ליצירת הצעת חוק החברות, התשנ"ו - 1995^[1]. לאחר ארבע שנים של דיונים מקיפים בכנסת התקבל חוק החברות. בעיקרו ביטל החוק את מרבית הוראות פקודת החברות שקדמה לו, וקבע הסדר חדש, שנכנס ברובו לתוקף ב-1 בפברואר 2000. ב-12 בדצמבר 2012 נכנס לתוקפו תיקון 20 לחוק, שמטרתו הגברת הפיקוח על שכר הבכירים בחברות^[2]. למעשה, פקודת החברות בוטלה ברובה, אך לא במלואה, ונותרו בתוקף הפרקים העוסקים באג"ח ושעבודים וכן הפרק העוסק בפירוק חברות.