פסק דין מינרווה מילס נגד מדינת הודו
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת. |
פסק דין מינרווה מילס בע"מ נגד מדינת הודו (מספר תיק: כתב עתירה (אזרחי) 356 משנת 1977; ציטוט המקרה: AIR 1980 SC 1789)[1] היא החלטה המהווה ציון דרך בתולדות בית המשפט העליון של הודו,[2] שיישמה ופיתחה את דוקטרינת המבנה הבסיסית של חוקת הודו.[3]
בעניין מינרווה מילס מסר בית המשפט העליון הבהרות מרכזיות על פרשנות דוקטרינת המבנה הבסיסי. בית המשפט קבע, כי סמכותו של הפרלמנט לתקן את החוקה מוגבלת על ידי החוקה. מכאן, שהפרלמנט אינו יכול להפעיל סמכות מוגבלת זו כדי להעניק לעצמו סמכות בלתי מוגבלת. בנוסף, על דעת רוב בית המשפט נקבע, כי סמכות הפרלמנט לתקן אינה יכולה להיות הסָמכות להרוס. ומכאן, שהפרלמנט אינו יכול לחסל את זכויות היסוד של יחידים, וזה כולל גם את הזכות לחירות ולשוויון (שאיננה זכות יסוד אלא נחשבת לחלק מהמבנה הבסיסי של החוקה).[4]
פסיקה זו ביטלה את סעיפים 4 ו-5 של חוק החוקה (תיקון ארבעים ושניים), משנת 1976, שנחקק במהלך מצב החירום שהוטל על ידי ראשת הממשלה אינדירה גנדי.[5]
פסק הדין
הסעיף הנידון במשפט "מינרווה מילס בע"מ נגד מדינת הודו" הוא סעיף 5:
"להסרת הספֵקות, מוצהר בזאת כי לא תהיה הגבלה כלשהי על הסמכות המכוננת של הפרלמנט לתקן, בדרך של הוספה, שינוי או ביטול, הוראות חוקה זו לפי סעיף זה".
הסעיף הנ"ל נקבע פה אחד כבלתי חוקתי. השופט העליון צָ'נְדְרָצ'וד הסביר בחוות דעתו, כי מאז פסק הדין בפרשת קֶסָוָנָנְדָה נגד מדינת קֶרָלָה, הסמכות של הפרלמנט לתקן את החוקה הייתה מוגבלת. הוא לא יכול היהעל ידי תיקון החוקה להמיר את הסמכות המוגבלת הזו לכוח בלתי מוגבל (כפי שהתיימר לעשות בתיקון ה-42).
מאחר שהחוקה העניקה סמכות תיקון מוגבלת לפרלמנט, הפרלמנט אינו יכול במסגרת הפעלת אותה סמכות מוגבלת להרחיב את אותה סמכות לכדי סמכות אבסולוטית. אכן, סמכות תיקון מוגבלת היא אחד המאפיינים הבסיסיים של החוקה שלנו, ולכן לא ניתן להרוס את המגבלות על סמכות זו. במילים אחרות, הפרלמנט אינו יכול, לפי סעיף 368, להרחיב את סמכות התיקון שלו כדי ליצור לעצמו את הזכות לבטל את החוקה או להרוס את תכונותיה הבסיסיות והחיוניות. גוף בעל סמכות מוגבלת אינו יכול באמצעות הפעלת סמכות זו להפוך את הסמכות המוגבלת לכוח בלתי מוגבל.[6]
סעיף 4 של התיקון ה-42 לחוקה, שינה את סעיף 31 ג' לחוקה כדי לתת עדיפות לעקרונות ההנחיה של מדיניות המדינה, המנוסחים בחלק הרביעי של החוקה, על פני זכויות היסוד של יחידים, המנוסחים בחלק השלישי של החוקה ההודית. בית המשפט קבע שסעיף 4 של התיקון ה-42 אינו חוקתי. השופט העליון צָ'נְדְרָצ'וד כתב:
שלושה סעיפים של החוקה שלנו, ורק שלושה, עומדים בין גן העדן של החירות שאליו רצה טאגור שהמדינה שלו תהיה בו, לבין תהום הכוח הבלתי מרוסן. סעיפים אלו הם 14, 19 ו-21. סעיף 31 ג הסיר שתי צלעות מאותו משולש זהב המבטיחות לתושבי המדינה הזאת עידן שוויוני באמצעות השתתת זכויות היסוד. כלומר, סעיף זה פוגע בזכויות לחירות ושוויון, אשר לבדן יכולות לסייע בשמירה על כבודו של הפרט, זכויות שנקבעות בסעיפים 368(4) ו-368(5) בחוקה ההודית.[4]
הערות שוליים
- ^ "Judgement Copy" (PDF). Article 51A.
{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ "Minerva Mills Ltd. and Ors. vs. Union Of India and Ors". Indian Kanoon. נבדק ב-2012-07-17.
- ^ Raghav Sharma (16 April 2008). "Minerva Mills Ltd. & Ors. v. Union of India & Ors: A Jurisprudential Perspective". SSRN 1121817.
- ^ 4.0 4.1 "Minerva Mills Ltd. & Ors. vs. Union of India & Ors". Open Archive. אורכב מ-המקור ב-2012-04-04. נבדק ב-2012-07-17.
- ^ Hart, Henry C. (באפריל 1980). "The Indian Constitution: Political Development and Decay". Asian Survey. 20 (4): 428–451. doi:10.2307/2643867. JSTOR 2643867.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ R.C. Bhardwaj, Constitution Amendment in India (Sixth ed.), הודו: New Delhi: Northern Book Centre, ינואר 1995
35819601פסק דין מינרווה מילס נגד מדינת הודו