פסק דין גנזך
פסק דין גנזך[1] הוא פסק דין מנחה בדין הנזיקי הדן בשאלת הסבירות של עקרון הקטנת הנזק. לפי פסק הדין, אין לייחס חשיבות להרגשותיו הנפשיות הסובייקטיביות של הניזוק, אלא להתייחס אל האדם הסביר בנסיבות המקרה. כך, יש לבחון האם הניזוק הקטין את הנזק לפי דרישות האדם הסביר, ולא לפי תחושותיו הסובייקטיביות.
עובדות המקרה
המערער, שלמה גנזך, נפגע ברגלו בתאונת דרכים. רגלו קוצרה ומאז סבל מצליעה ונכות של 31.5%. לאחר התאונה הוא חזר לעבודה מלאה בשני בתי-ספר בהם עבד כמורה לפני התאונה. אולם, לאחר שנה פרש לפנסיה מוקדמת מאחת המשרות ולאחר שנה נוספת גם מהשנייה, לטענתו בגלל שלאור צליעתו חש השפלה לנגד עיני עמיתיו ותלמידיו. כן טען שנכותו גרמה לו לעייפות ותחושה כי אינו ממלא את תפקידו כראוי. הוא תבע מהביטוח פיצויים בשל הפרישה המוקדמת. הביטוח סירב לשלם וטען שאין קשר בין התאונה לפרישה המוקדמת.
בתחילה גם טען גנזך שבעקבות התאונה נמנע ממנו לעבוד כבודק בחינות בגרות, אולם בהמשך זנח טענה זו.
פסיקת בית המשפט
בית המשפט המחוזי פטר את חברת הביטוח מפיצוי גנזך בגין פרישה מוקדמת לפנסיה, וקיבל את טענת חברת הביטוח שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרישה המוקדמת לתאונה.
בית המשפט העליון, בפסק דין שנכתב על ידי השופט תיאודור אור, בחן את המקרה על פי הכלל שחובתו של הניזוק להקטין את נזקו, כפי שהיה עושה אדם סביר, ובכלל זה למנוע נזק של הפסד כושר ההשתכרות, אם הוא מסוגל לחזור לעבודה. בית המשפט קבע שהמבחן לקבוע מתי ייחשבו מעשיו או מחדליו של ניזוק כסבירים הוא לפי מבחן האדם הסביר: האם אדם סביר במצבו של הניזוק, על כל מוגבלותו, קשייו ואי הנוחות הנגרמים לו במקום העבודה, היה חוזר או מתמיד בעבודתו אם לאו, ואין לתת משקל מכריע להרגשתו או רצונו הסובייקטיביים של הניזוק.
במקרה של גנזך, קבע בית המשפט, שהאדם הסביר היה ממשיך בעבודתו ולא פורש לפנסיה, ולכן אין לראות קשר בין פרישתו של המערער לפנסיה לבין התאונה שעבר, ממספר סיבות:
- לא סיבות רפואיות או מגבלות הנכות של המערער גרמו לפרישתו המוקדמת מעבודה של המערער- וזאת לאור טיב הנכות של המערער ואופייה.
- מעבידיו התאימו את חדר הכיתה שבו היה עליו ללמד לנכותו.
- תלונותיו של המערער הן על כאבים ועל צליעה בהליכה, אך לצורך עבודתו אין הוא נדרש להליכה של ממש.
- על-אף נכותו המשיך המערער בטיולי רגל ליליים כבעבר. דהיינו, הליכה אינה מזיקה לו והוא מתמיד בה גם להנאתו.
- המערער חזר לעבודתו ועבד במקום האחד משך שנה ובשני משך שנתיים, קודם שפרש מהעבודה. אין כל טענה שלא היה מסוגל לבצע את עבודתו, והתמדתו בה משך התקופה כאמור מלמדת אף היא על יכולתו לעסוק בה.
לגבי אי-הנוחות ואי-הנעימות בשל יחס מעבידיו ותלמידיו לנכותו, קבע בית המשפט שאין באלה כדי להצדיק את פרישתו מהעבודה. השופט אור כתב שאם לא יקבע כך, הרי בכל מקרה של נכות גלויה ניכרת יוצדק הניזוק בהימנעו לחזור למעגל העבודה.
השפעה
פסק דין גנזך מצוטט לעיתים קרובות במשפטי נזיקין. הכלל הבסיסי העולה ממנו הוא: "הניזוק אינו חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את חובת הקטנת הנזק, אך חייב הוא לעשות את שצפוי שאדם סביר יעשה להקטנת נזקו". פסק דין גנזך מצוטט בענייני אובדן כושר התקשרות בעקבות תאונות[2], אך גם במשפטי נזיקין אחרים[3].
הערות שוליים
30164976פסק דין גנזך