אמנות קינטית
אמנות קינטית (מהמילה היוונית κίνηση, תנועה) היא סוגה באמנות פלסטית שהמרכיב המרכזי בה הוא תנועה או התפתחות אמיתית או מדומה של צורות בחלל לאורך זמן. התנועה יכולה להווצר על ידי ניצול כוחות וגורמים פיזיקליים עם או ללא מגע של הצופה (כגון שימוש במגנט, רוח, מטוטלות, שיווי משקל, מנועים חשמליים או אחרים, מנגנונים המבוססים על התזת מים, אנרגיה סולארית ועוד), לרוב תוך ניצול תגובות שרשרת וזיקות בין תנועות שונות במרחב. גישה אחרת לאמנות הקינטית היא השגת תחושה של תנועה בדרך של אשליה אופטית. אופן נוסף להגדיר אמנות קינטית הוא כ"יצירה בארבעה ממדים"[1], כאשר המימד הרביעי הוא הזמן.
האמנות הקינטית היא תוצר של המאה ה-20 ומהווה התמודדות וניצול של המפגש בין אמנות וטכנולוגיה. האמנות הקינטית באה לידי ביטוי במספר אסכולות שונות שצמחו במאה ה-20 בהם הפוטוריזם, שהדגיש את הזיקה למכונה, למקצב ולתנועה אמיתית של אלמנטים תלת ממדיים מחד והאסכולה של אופ ארט, העושה שימוש באשליה אופטית ליצירת אשליה של תנועה בציורים ועבודות גרפיקה דו-ממדיים, מאידך. בנוסף, משיקה האמנות הקינטית לגישת שיתוף הצופה ביצירה, כמניע אותה או כמי שאשליית התנועה נוצרת ברוחו.
היצירה הקינטית הראשונה הייתה גלגל אופניים מאת מרסל דושאן, אף שהוא לא הגדיר אותה ככזו. היה זה הפוטוריסט נחום גאבו (Naum Gabo) שיצר ב-1920 את היצירה הקינטית המודעת הראשונה, "מבנה קינטי ("גל עומד").
האמן אלכסנדר קלדר היה הראשון שמרכז עשייתו היה אמנות קינטית. משנת 1931 יצר מוביילים אמנותיים והיה הראשון ליצור יצירות מסוג זה. בעקבות קלדר יצרו אמני הדאדא יצירות מובייל מחפצים יומיומיים (רדי מייד) כאמנות קינטית. יצירתו החשובה הנוספת היא "יקום" (1934), מודל של היקום המונע על ידי מנוע[2].
ב-1955 פרסם ויקטור וסרלי את "המניפסט הצהוב", המגדיר את האמנות הקינטית הבנויה על אשליה אופטית. יצירותיו הדו-ממדיות יוצרות, יחד עם תודעת הצופה, אשליה של תנועה.
יעקב אגם שילב ביצירה הקינטית מרכיבים חדשים כאלומות אור, אש, מים, נגינת מוזיקה ועוד.
לקריאה נוספת
- אמנות בעידן הטכנולוגי, יחידות 5,6, האוניברסיטה הפתוחה רמת אביב, 1982
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אמנות קינטית |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אמנות קינטית |
הערות שוליים
20206662אמנות קינטית