פירומניה

פִּירוֹמַנְיָה
**Pyromania**
	פח אשפה שהוצת בידי פירומן
קישורים ומאגרי מידע
MeSH	D005391
סיווגים
DSM-5	312.33
ICD-10	F63.1

פִּירוֹמַנְיָה (בלועזית: Pyromania – הלחם בסיסים ביוונית: פּיר (πῦρ) = אש, מאניה (μανία) = שיגעון) היא הפרעה נפשית שסממנה הוא דחף להצית אש ולחולל שרפות. הפּירוֹמָן, או מַצִּיתָן (לפי האקדמיה ללשון העברית), אינו עושה זאת על מנת לגרום נזק או לשם רווח כלשהו אלא כדי להפיק הנאה מעצם מעשה ההצתה. הפרעת הפירומניה נפוצה יותר בקרב גברים מאשר בקרב נשים, ^[1] כ-90 אחוזים מהסובלים ממנה הם גברים, לרוב בעלי כישורים חברתיים נמוכים ולקויות למידה אחרות. היא מופיעה לראשונה בטווח הגילים 6–8.

הדחף הפירומני יכול להופיע כהתנהגות אימפולסיבית, כזו הגורמת לפעולה מיידית בלתי מתוכננת מראש וללא רסן ומחשבה מורכבת, או כהתנהגות כפייתית, שהיא ביטוי לקונפליקט פנימי ממושך הגורם לחולה לבצע פעולות שאינן עולות בקנה אחד עם המוסכמות, החוק והמוסר המקובלים, ואז ייתכן מעשה הצתה שתוכנן בקפידה ובכובד ראש. ישנן גם השערות לפיהן הפירומניה היא ביטוי ליצרים הורמונליים מודחקים הפורצים החוצה ומוצאים את ביטויים באש, המסמלת עבור המצית הנאה יצרית, חום ותשוקה. במובן הפסיכולוגי, ההצתה יכולה לסמל מרד נגד המוסכמות ורצון לביטוי עצמי או מחאה שאינם מוצאים דרך אחרת אל התודעה.

הלוקים בפירומניה נמנים עם חולי הנפש המהווים סכנה לציבור, והם עלולים לגרום נזק בנפש וברכוש, ועל כן לעיתים נשלחים לאשפוז כפוי.^[2] אבחנת פירומניה לפי ה-DSM כוללת קריטריונים אלו: יותר ממקרה אחד של הצתת אש מכוונת, תחושת עוררות לפני ההצתה, עניין ומשיכה לאש, תחושת סיפוק או רגיעה בעת או אחרי ההצתה, וההצתה אינה נעשית למטרות רווח כספי, אידאולוגיות, הסתרת פשע, הבעות כעס, או בשל הפרעה אחרת.

הטיפול בפירומניה מנסה להתחקות אחרי הרגשות המודחקים ולהבין את מקורם. ככל הנראה אין יסוד תורשתי להפרעה נפשית זו.^[2] טרם נמצאו עדויות מחקריות אשר מספקות לתרומתו של טיפול תרופתי להפרעה זו. אך עם זאת, טיפול קוגניטיבי התנהגותי נמצא כיעיל ביותר לטיפול וכולל אימון לפתרון בעיות, אימון קוגניטיבי בהערכת הסיכונים והרווחים הטמונים בהתנהגות עבריינית, נתינת חיזוקים, התמודדות עם דחפים ועוד.

בשנים האחרונות בוצעו מחקרים המוכיחים כי הפירומניה קשורה בהפרעה באזור במוח הקשור בדחפים ובהתמכרויות. איתור מדויק של אזור ההפרעה במוחו של החולה עשוי לסייע במציאת טיפול ספציפי המתאים לו.