פדרו פיגארי

פדרו פיגארי
Pedro Figari

עיסוק	אומן, עו"ד, עיתונאי, פילוסוף, סופר, צייר ומחנך

פדרו פיגארי סולארי (בספרדית: Pedro Figari Solari) נולד ב-29 ביוני 1861 במונטווידאו ונפטר ב-24 ביולי 1938. היה צייר, עורך דין, מחנך, סופר ופוליטיקאי מאורוגוואי. נחשב לאחת הדמויות המשפיעות בציור באמריקה הלטינית, הודות לסגנונו הייחודי, שהושפע עמוקות מהתרבות והנוף האמריקאי.

הוא למד משפטים והצטיין בתחום עריכת הדין, תוך שהוא משמש כסנגור אזרחי ופלילי עבור מעוטי יכולת. פועלו היה משמעותי במיוחד במאבק לביטול עונש המוות, והשפעתו הגיעה לשיאה בפרשת אלמיידה, שבה הצליח להוכיח את חפותו של קצין צבא שהואשם לשווא. בשנת 1886 יצא לאירופה עם אשתו, שם נחשף לתנועות האמנותיות המרכזיות. עם שובו למונטווידאו, למרות תפקידיו כעורך דין, חבר קונגרס ועיתונאי, המשיך לעסוק באמנות. בשנת 1910 הציע רפורמה חדשנית לבית הספר הלאומי לאמנויות ומלאכה, ששילבה אמנות ומלאכה, ובשנת 1915 מונה למנהלו.

בשנת 1921 עבר להתגורר בבואנוס איירס ולאחר מכן בפריז. בתקופה זאת התמסר לחלוטין לציור, פעילות שעד אז עסק באופן פרטי. באירופה ערך תערוכות ועד מהרה זכה להצלחה בקרב הציבור והמבקרים. הוא גם זכה לביקור של חואקין טורס גרסיה (Joaquín Torres-García) ורפאל בראדאס (Rafael Barradas). עבודתו הציורית של פדרו פיגארי מתאפיינת בשימוש דומיננטי בצבע ובתפיסת הדמות ככתם, תוך מתן עדיפות לרושם החזותי על פני הקו. עם זאת, בציוריו ובאיוריו, הקו שלו נותר קולח ואקספרסיבי במיוחד. נושאיו המרכזיים כוללים לעיתים קרובות מבנים של פטיו קולוניאלי וציורים המתמקדים בדמויות שחורות.

חיים אישיים

פדרו פיגארי היה בנם של חואן פיגארי דה לאזארו ופולה סולארי, שניהם מהגרים איטלקים, פדרו פיגארי גילה נטיות אמנותיות כבר בגיל צעיר, אך אלה נדחקו הצידה לטובת לימודיו וקריירתו המקצועית. בשנת 1885 קיבל תואר דוקטור למשפטים מהפקולטה למשפטים ומדעי החברה של אוניברסיטת הרפובליקה. פרסם תזה בתואר הראשון, בנושא משפט חקלאי.

בשנת 1986 התחתן עם מריה דה קסטרו קאראביה ונסע לאירופה בפעם הראשונה. בשנת 1887 נולדה בתו הראשונה, איזבל, שמתה זמן קצר לאחר הלידה, אחריה נולדו מריה אלנה, מרסדס, מריה מרגריטה, מריה דליה, חואן קרלוס, מריה איזבל, אמה ופדרו. בגיל 29 למד ציור אצל המאסטר האיטלקי גופרדו סומאווילה (Goffredo Sommavilla), אך רק בשנת 1918 מימש באופן מלא את ייעודו האמנותי.

בשנת 1915 מונה למנהל בית הספר לאמנויות ומלאכה, שם יזם ופיתח סדנאות חדשות שנועדו להכשיר לא רק בטכניקות אמנותיות, אלא גם לחבר בין תעשייה ואמנות תוך עיצוב זהות אמריקאית וקידום "המנטליות הלאומית". פועלו המגוון כעורך דין, פוליטיקאי, עיתונאי, סופר, מחנך והומניסט העשיר והשפיע עמוקות על תוכן יצירותיו הציוריות.

עורך דין ופוליטיקאי

פיגארי היה דמות בולטת בפעילות הציבורית, ובשנת 1889 מונה לסנגור אזרחי ופלילי עבור מעוטי יכולת, תפקיד שבו כיהן עד 1897.

בשנת 1895 קיבל על עצמו את הגנתו של אנריקה אלמיידה, שהואשם ברצח. התיק ארך ארבע שנים של עבודה, אך לבסוף הוא חשף את חפותו של אלמיידה. ב-1896 פרסם את Cause célèbre. הפשע ברחוב צ'אנה, שם חשף את האינטרסים של העיתונות בהאשמת אלמיידה.

בשנת 1897 נבחר לנציג של מפלגת קולורדו (Colorado Party (Uruguay)) של העיר רושה (Rocha, Uruguay) וב-1900 ו-1902 היה נציג המחוז לבז'חה (מחוז) Lavalleja . באותן שנים הוא קידם הצעת חוק להקמת בית ספר לאמנויות יפות, כיהן כיועץ המדינה, שימש כיועץ המשפטי של המחלקה הלאומית להנדסה, היה חבר במועצת הכלא, וכן עמד בראש המוסד אטנאו דה מונטווידאו (Ateneo de Montevideo), ממנו קידם פרויקטים תרבותיים רבים.

במהלך מלחמת האזרחים באורוגוואי ב-1904, מונה לנשיא מועצת הסיוע המרכזית שיצר José Batlle y Ordónez כדי לספק סיוע רפואי לפצועים לאחר הקרבות.

בשנת 1927 משרד החוץ מינה אותו כשר בכיר ונציג המשימה המיוחדת עבור המלך ג'ורג' החמישי של אנגליה, זמן קצר לאחר מכן קיבל את מסדר האימפריה הבריטית בארמון בקינגהאם .

בשנת 1933 שלח פיגארי מכתב אישי לגבריאל טרה (Gabriel Terra) שהיה נשיא אורוגואי בין השנים 1931–1938. פיגאיר בירך אותו, הביע את תודתו ותמך בהפיכה שטרה הוביל, אשר הובילה לפירוק הממשל באותה תקופה. במכתבו טען פיגארי כי החלטתו של טרה הצילה את המדינה מהמשבר החמור שבו הייתה נתונה – משבר מוסדי, פוליטי, חברתי, כלכלי ופיננסי, שפגע ברפובליקה. באותה שנה שב להתגורר במונטווידאו, שם חי עד לפטירתו בשנת 1938.

עיתונאי וסופר

בשנת 1893 הוא החל את פעילותו כעיתונאי. הקים את העיתון הליברלי של המלפגה קולורדו. ב-1905 פרסם עשרים ושניים מאמרים בעיתון "אל סיגלו" שהכריעו לביטול עונש המוות באורוגוואי ב-1907. בין השנים 1910-1911 הוא פרסם תשעה עשר מאמרים בעיתון "לה רזון" תחת הכותרת "הרגע הפוליטי".

פיגארי השתמש בעיתונות כדי לפרסם ולהפיץ את השקפת עולמו בנושאים פוליטיים, חינוכיים ואמנותיים.

בשנת 1912 פרסם פדרו פיגארי במונטווידאו את חיבורו הפילוסופי בן שלושת הכרכים 'אמנות, אסתטיקה, אידיאל', חיבור שכתב אותו במשך שנתיים. הספרים תורגמו לצרפתית, ויצאו לאור בפריז ב-1920.

בתקופת היותו מנהל בית הספר לאמנויות ומלאכה, הוא פרסם את התוכנית הכללית שלו לחינוך תעשייתי ומאוחר יותר כתב, יחד עם בנו, האדריכל חואן קרלוס פיגארי, את הספר חינוך מקיף .

ב-1928, לאחר מותו בטרם עת של בנו חואן קרלוס, פרסם את חיבור: אל ארקיטוטו, כתב סדרת סיפורים קצרים ואת הרומן האוטופי Historia Kiria שראה אור ב-1930 בפריז.

פִילוֹסוֹף

הפילוסופיה של פיגארי קשורה לשאלות על המשמעות של הקיום, של החיים.

“Todo es vida en la realidad. Todo lo que ha existido existe, y no puede dejar de existir, de una u otra manera, por cuanto no puede haber creación ni destrucción de substancia, ni tampoco creación o destrucción de energía. Estos dos elementos por lo demás, inseparables –substancia, energía– , son la vida, pues; vale decir, lo que ES. Enteramente inmutables, en cuanto a su esencia, lo único que puede ocurrir, es que se transformen dentro de su propia aspiración insaciable, desbordante, perpetua.

— Pedro Figari, 1912.

"המציאות היא כל מה שקיים, ואין דבר שיכול להיעלם לחלוטין. כל מה שהיה קיים ממשיך להתקיים בצורה כזו או אחרת, שכן לא ניתן ליצור או להשמיד חומר ואנרגיה. שני היסודות הללו – חומר ואנרגיה – בלתי נפרדים זה מזה; הם מהות החיים עצמם, ויכולים רק להשתנות זה בתוך זה.".- פדרו פיגארי, 1912.

ניהול בית הספר לאמנויות ומלאכה

Escuela de Artes y Artesanías Dr. Pedro Figari

פיגארי החל לנהל את בית הספר לאומנויות ומלאכה ב-1915, במסגרת הזאת קידם פיגארי פרויקט חינוכי שאפתני ומודרני. הוא יצר סדנאות חדשות, שינה את משטר של הפנימייה, שילב סדנאות מעורבות, ביטל עונשים, ייעל את המשאבים ותוך קצת יותר משנה הצליח להכפיל את אוכלוסיית בית הספר. פיגרי לא הסתפק בללמד טכניקה או מקצוע, הוא חיפש הכשרה מקיפה שתפתח את האישיות והייעוד של התלמידים. ניסה תהליכים ניסיוניים וקידום יצירתיות יצרנית עם אסתטיקה אמריקנית. אורוגוואי לא הייתה מוכנה לחזון האוונגרד שלו, פיגארי מצא עצמו מתמודד עם אינטרסים פוליטיים וכלכליים חזקים שלא ראו בעין יפה את הפרויקט שלו ובשנת 1917 הציג את התפטרותו.

צייר של אדמתו

לאחר כישלון הפרויקט החינוכי שלו ופרידה מאשתו, החליט פיגארי להתמסר לציור. הוא היה כמעט בן 60 והיה ברשותו כמה רישומי שמן, פורטרטים וצבעי מים שהכין בנעוריו. בשנת 1921 יצא עם חמישה מילדיו לבואנוס איירס כדי להתמסר אך ורק לציור. הוא מצא בבואנוס איירס את הסביבה המעודדת ליצירותו. הוא הצטרף למעגל האינטלקטואלים שעבדו במגזין בואנוס איירס מרטין פיירו (Martín Fierro (magazine)), אשר נתנו לו תמיכה ללא תנאי. ב-1921 ערך את התערוכה הראשונה שלו בגלריה מולר יחד עם בנו חואן קרלוס פיגארי קסטרו. בשנת 1925 הם עברו לפריז, שם הציג בגלריה Druet ועד מהרה החלה ההכרה שביססה אותו כאחד הציירים החשובים ביותר של ריו דה לה פלטה. בסדנה שלו בפריז ביקרו אותו האמנים והאינטלקטואלים המהוללים ביותר של התקופה, כמו הסופרים ז'ול סופרוויל (Jules Supervielle), פול ואלרי, ג'יימס ג'ויס, ז'ול רומאינס, אלחו קרפנטייה והציירים פייר בונארד, אדוארד וויאר, פבלו פיקאסו, חואקין. טורס גרסיה (Joaquín Torres-García), איגנסיו זולואגה (Ignacio Zuloaga)ופרננד לג'ר .

פיגארי התמקד בציור המתאר מחדש את ההיסטוריה והחברה, מתוך מטרה לחזק את הזהות המקומית ואת הזהות האזורית של אמריקה. בציורים שלו ניתן למצוא: דמויות של אנשים שחורים, רקדנים, גאוצ'וס, מרחבי השדות, עצים, ריקודים סלוניים, לוויות, מלחמות שוורים, ועוד. במשיכת המכחול המסורות של ילידי המקום נולדות מחדש והזיכרון הקולקטיבי של ריו דה לה פלטה קבל צבע. פיגארי גם השתמש בביטוים של האימפרסיוניזם ואמץ אותם כחלק מסגנונו האישי.

ב-1938 ערך את תערוכתו האחרונה בבואנוס איירס וכמה ימים לאחר מכן נפטר במונטווידאו. הוא נקבר בבית העלמין המרכזי במונטווידאו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פדרו פיגארי בוויקישיתוף

הערות שוליים

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "פדרו פיגארי".

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פדרו פיגארי40640381Q1388990