עריכה ספרותית

עריכה ספרותית, הנעשית בספר סיפורת על ידי עורך ספרותי, כוללת פעילות עריכה שמטרתה שיפור איכותו הספרותית של הספר, כפי שהוגש למו"ל על ידי הסופר, כדי להגיש לקורא את התוצאה הסופית. מידת השפעתו של עורך ספרותי על הספר המוגמר תלויה בטיב היצירה שהוגשה לו, ובפרט בטיב היחסים שבין העורך ובין הסופר.

טקסטים בסוגות שונות נערכו, תוקנו, פורשו וצונזרו עוד בתקופה ההלניסטית. על פי המסורת, עסקו בכך מלומדים בספרייה הגדולה של אלכסנדריה. בכל הנוגע לעריכה במובנה המודרני – על פי ערכים לוגיים ואסתטיים – נעשתה מקובלת, ככל הנראה, באנגליה במאה ה-18, אז החלו לערוך יצירות סופרים בני הזמן ואף מוקדמים ובהן אף יצירות קאנוניות כשל ויליאם שייקספיר וג'ון מילטון.

המונח "עריכה" מתייחס לסוג התערבות בטקסט בצורות ובדרגות שונות. כל סוגי העריכה עניינן במידות, בצורות ומשמעויות שונות של דיוק.

העריכה הלשונית משמשת את כל סוגי העריכה. עניינה בבדיקת התקינות של השפה הכתובה על פי כללי הלשון ועל פי השימוש השגרתי בשפה המדוברת. היא מעניקה את הליטוש הסופי ואת האחדת הכתיב.

העריכה המדעית בוחנת את מידת דיוק המידע העובדתי. עריכה מדעית נעשית על ידי איש מדע הנעזר בעורך לשוני.

עריכה ספרותית מתחלקת לעריכת ספרות מקור ולעריכת תרגום מלשון אחרת. מיטב אנשי ספר עבריים לדורותיהם עסקו, בין היתר, בעריכה ספרותית, בין כעורכי כתבי עת (מדוד פרישמן ב"כתובים" ואברהם שלונסקי ב"אורלוגין" ועד עורכי כתבי העת הספרותיים בימינו) ובין כמשמשים בהוצאות הספרים השונות – ח.נ. ביאליק בהוצאת "דביר" ואחרים. עד למאה ה-18 באירופה היו בעלי ההוצאה אלה ש"ערכו" את הטקסט שרכשו מהסופרים, ועשו בו, לפעמים, כראות עיניהם.

עריכה ספרותית נהוגה היום במרבית מדינות אירופה ובחלק ממדינות אמריקה, במיוחד בארצות הברית – אך לא בכל מדינות העולם. מידת המעורבות המקובלת של העורך מותנית במידת הצורך על פי שיקול דעתו המקצועית ובמידת הרשות הניתנת לו על ידי המחבר. עריכה ספרותית עוסקת במכלול נושאים: מבנה ומהלכי העלילה, עיצוב הדמויות, הנאמנות לסוגה המסוימת, האמינות בכל אחד מהנושאים הנ"ל, ועוד. עורך מקצועי אינו אמור להסיט את הכתוב ממסלולו המקורי, אלא לכוון לדעת הכותב ולחדד אותה. העריכה העשויה להימשך חודשים רבים אמורה להתבצע בדלתיים סגורות, לא פרוצה לעיני כל, במהלכה ואף לאחר סיומה.

לשם עריכה ספרותית של תרגום נדרש העורך להיות בקי בשתי השפות, שפת המקור ושפת התרגום, בדומה למתרגם. עליו לבחון את מידת הנאמנות לטקסט המתורגם - לא בדיוק המילולי, אלא ביכולתו של המתרגם לרדת לדעתו של הסופר ולהעביר את מכלול המשמעויות במידת האפשר ובמגבלות הקיימות בהכרח, תרבותיות ולשוניות – לשפה אליה הוא מתרגם. מטבע הדברים, העורכים שותפים לקונבנציות המקובלות בזמנם. כאשר, במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, נהגו לפעמים "לעבד" את הטקסט לעברית, להשמיט, ואפילו להוסיף – לא היה מקום לעריכה ספרותית של התרגום, כמקובל היום. בימינו עריכת תרגום נוהגת במרבית הוצאות הספרים בארץ.

באשר לעריכת שירה – יש הסבורים שאין לערוך שיר של אדם אחר, אך בפועל, עריכת שירה בעברית נהוגה בידי עורכי כתבי העת עוד במאה ה-19.תפקידו של עורך השירה להאיר את עיני הכותב, בין היתר, לשימוש לשוני שגוי, דימויים שאינם קבילים, מטאפורות שחוקות וקלישאות. עריכת שירה, ככל הנראה, היא מצורות העריכה המאוחרות יותר. הדוגמה הידועה ביותר בעידן המודרני היא עריכת הפואמה "בארץ השממה" של ט.ס. אליוט בידי המשורר עזרא פאונד. אחת הסיבות לפרסום יתר זה נעוצה בעובדה שהטקסט הערוך נדפס, עם הערות העריכה.

פעמים רבות ממלא העורך הספרותי גם את תפקיד הלקטור, כלומר הוא מקבל את ההחלטה האם להוציא לאור את הספר או לא.

נקודת המבט של העורך על תהליך העריכה מוצגת בתמצוּת בדבריו של חיים פסח, עורך ספרות ישראלי ותיק:

מה שמאפיין עורך טוב הוא קודם כל אמפתיה אמיתית, גם לחולשות של הסופר; ופתיחות, כי כל סופר הוא עולם אחר לגמרי, שצריך לכבד את עולמו ולכוון לדעתו; וכמובן, גם סקרנות.

— חיים פסח, הרבה יותר קל לעבוד עם סופרים ותיקים, באתר ynet, 13.3.2005

דעה דומה מביע יגאל שוורץ, פרופסור לספרות עברית ועורכם של כ-150 ספרים:

עורך טוב צריך להיות פסיכולוג, גננת וגם להבין ספרות ולהיות בעל אג'נדה ספרותית ויכולת לשמוע הרבה קולות. הוא אמור לדעת לזהות את הטוב בסוגו, בניגוד למבקר שיש לו תמונת עולם מוגדרת של 'הטוב' והוא נעול בתוכה. הוא חייב להיות בעל אישיות פתוחה, והכי חשוב: שיהיה לו מושג מהו 'נכון' - כלומר ההרמוניה שבה מתכנסים יחד היפה, הצודק, האמיתי, כדי שהתוֹאַם ישלוט, כדברי בודלר, בספר הבודד כבסדרת ספרים שלמה.

— בראיון למירי פז, "ידיעות אחרונות", 29.10.04

העורך הספרותי מנחם פרי מציג שלל פעולות עריכה:

עריכת ספרות היא בין השאר פעולה פרשנית, הכרוכה גם בשיפוטי טעם. מי שאינו קורא ספרות רגיש ומעמיק, בעל טעם ובעל מיומנות מפותחת של אינטרפרטציה, אינו יכול לערוך ספרות כראוי. עליו להיות כזה כדי שיוכל להציע למשל לשנות את מבנה הספר, את סדר פרקיו; לעבור מגוף ראשון לגוף שלישי; להוריד או להעלות את משלב השפה; לתת לקורא רמזים או להרחיק ממנו אמירות מפורשות מדי; למחוק שורות דביקות, הגולשות לחוסר טעם, לפטפטת, לגוזמאות; להחליק צרימות; ולעיתים ממש לשכתב פסקאות שמסיבה כלשהי לא צלחו תחת ידיו של המחבר וזקוקות למגעו של אדם פחות מעורב, אם כי מעורב-דיו, שמכיר היטב את קולו של המחבר ומבין לעומקו את הספר ואת מה שדרוש לו. חלק לא-מבוטל מעבודה העריכה הוא עבודת מחיקה. עריכה אין פירושה כתיבה מחדש בסגנונך-שלך, ברוחך, ואינה כפיית כל הספרים שאתה עורך למידתה של מיטת סדום כלשהי, בהתאם ל"כלליה" של קונצפציה מוכנה-מראש.

— מנחם פרי, מה הם עושים שם מול הטקסט?, באתר "הספריה החדשה"

מנקודת מבטו של הסופר מוצגת פעולת העריכה בדבריו של אהרן אפלפלד על ספרו הראשון, "עשן":

עורכים רבים דפדפו בכתב היד. כל אחד מצא בו פגם אחר. זה טען שאסור לכתוב על השואה באורח דמיוני, לעומתו טען אחר שאין לכתוב על החולשות אצל הקורבנות אלא יש להבליט את הגבורות, את מרד הגטאות והפרטיזנים, והיו גם שטענו שהסגנון הוא פגום, לא נורמטיבי ודל. כל אחד ביקש משום מה לתקן, להוסיף או לגרוע. את הסגולות האמיתיות שבו לא ראו.

— אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 113

עריכה ספרותית היא לעיתים פעולה חד-צדדית, כלומר החלטות העורך מובאות לידיעת הסופר רק כאשר הוא רואה את היצירה המודפסת, ולעיתים היא פעולה דו-צדדית, כלומר נעשית בשיתוף פעולה מתמשך בין הסופר לעורך. במערכת היחסים בין המחבר לעורך יש לא פעם מתחים ועימותים, ועורך טוב נדרש לעדינות ולתבונה, כפי שמעיד חיים פסח:

הרבה יותר קל לעבוד עם סופרים ותיקים, כמו ס. יזהר ועמוס עוז, הם קשובים להערות. כותבים מתחילים מגיבים בהתחלה ב'מה פתאום', 'מה אתה מבין', 'אני כתבתי, מה אתה מתערב לי'. לוקח זמן עד שהם מאמינים שאתה בסך הכל רוצה בטובתם, וגם יודע על מה אתה מדבר. לוותיקים יש ביטחון עצמי, כי הם לא חוששים מביקורת ומדעה אחרת.

— חיים פסח, הראיון המצוטט לעיל