סטיבן סטיינר

סטיבן סטיינר

סטיבן סטיינר על דוכן העדים במשפט (1981)

סטיבן גרגורי סטיינר (באנגלית: Steven Gregory Stayner‏; 18 באפריל 1965 - 16 בספטמבר 1989) היה ילד אמריקאי, גיבור פרשת חטיפה שהסעירה את ארצות הברית והעולם כולו בשנות ה-70. סטיינר נחטף על ידי קנת פרנל במחוז מרסד שבצפון קליפורניה כשהיה בדרכו מבית ספר בגיל 7 והצליח לברוח מחוטפו בגיל 14 כשהוא מציל את קורבן החטיפה השני של פרנל, טימותי וייט. סטיינר מת ב-1989 בתאונת אופנוע.

סיפור החטיפה

בשעות אחר הצהריים של 4 דצמבר 1972, עשה סטיבן סטיינר את דרכו הביתה מבית הספר. במהלך הדרך הוא נתקל בארווין מרפי וקנת פרנל שהציעו לו טרמפ הביתה. סטיינר לא הכיר את השניים אך הסיפור של פרנל לפיו הוא כומר בכנסייה העניקו לו ביטחון והוא נכנס למכונית ברצון.

פרנל לא לקח את סטיינר לביתו ונסע לבקתה שהייתה במרחק של כמה עשרות מטרים מבית מגוריו של סבו של סטיינר.

לאחר מספר ימים בהם ביקש סטיינר שוב ושוב לחזור הביתה, סיפר לו פרנל כי הצליח לקבל חזקה עליו אחרי שהוריו הודיעו שאינם יכולים להרשות לעצמם לגדל חמישה ילדים בבית ולמעשה ויתרו עליו ו"ביקשו" מפרנל לגדל אותו.

פרנל שינה את שמו של סטיבן לדניס ואת תאריך הלידה שלו, דבר שהיה צריך לעשות כדי לרשום את הילד לבית ספר. אחרי מספר חודשים קיבל סטיינר את רוע הגזירה ואף החל לקרוא לפרנל אבא, לפי בקשתו. אחד ההיבטים החיוביים המעטים בחייו של סטיינר עם פרנל היה כלבה שקיבל במתנה, טרייר מנצ'סטר שסטיינר קרא לה קוויני. הכלבה ניתנה לפרנל על ידי אמו, שלא הייתה מודעת כלל לקיומו של סטיינר בתקופה שהוא חי עם בנה.

במשך למעלה משנה, אישה בשם ברברה מתיאס, יחד עם אחד או יותר מילדיה, חיה עם פרנל וסטיינר בביתם. מאוחר יותר טענה כי הייתה מודעת לחלוטין כי "דניס" הוא למעשה ילד שנחטף על ידי פרנל אך לא ידעה במי מדובר.. פרנל נתן לסטיינר לשתות אלכוהול ולעשן מגיל מאוד צעיר ומאוחר יותר אף התברר כי גם תקף אותו למעלה מ-700 פעמים במהלך התקופה. במהלך השנים האלה כבר לא ביקש סטיינר לחזור הביתה, הבין וקיבל כי הוריו ויתרו עליו וכי לפרנל יש חזקה חוקית עליו, ואף השתמש בשמו החדש דניס.

הבריחה

כשסטיינר היה בן 14 החל פרנל לחפש את הילד הבא. ב-14 בפברואר 1980 חטף ביחד עם שון פולמן את טימותי וייט, ילד בן 5 בדיוק באותה צורה בה עשה זאת שבע שנים קודם לכן עם סטיינר. אחרי מספר ימים בו שהו יחד בבית החליט סטיינר לנצל את הערב הפנוי בו פרנל עבד במשמרת לילה ולברוח איתו במטרה להחזיר אותו להוריו ולחזור לביתו.

כשהוא סוחב את וייט על גבו, הגיעו השניים למרכז העיר בטרמפים אבל וייט לא ידע לכוון את סטיינר לביתו. סטיינר החליט לקחת את הילד לתחנת המשטרה אך פחד להיכנס לשם בעצמו. שני שוטרים שהבחינו בשעת לילה מאוחרת את הילדים מחוץ לתחנה הכניסו אותם מיד פנימה. את וייט זיהו השוטרים מיד מהתמונות הרבות שפורסמו בעיתונים והחלו לחשוד כי סטיינר היה מעורב בחטיפה שלו. סטיבן סיפר את הסיפור האמיתי וחשף את זהותו רק אחרי שאמר לשוטרים "אני יודע שהשם המקורי שלי הוא סטיבן" שהבינו שהצליחו לפצח את הפרשה אחרי שבע שנים.

עם עלות השחר ב-2 במרץ 1980, נעצר פרנל בחשד חטיפת שני הילדים. לאחר שהשוטרים בדקו את הרקע שלו מצאו כי כבר ב-1951 הורשע פרנל בביצוע מעשה סדום והאריכו את מעצרו. שני הילדים התאחדו עם משפחותיהם עוד באותו יום.

בשנת 1981 הורשע פרנל ונשפט לשבע שנים בחטיפת וייט וסטיינר אך לא בעקבות המעשים המגונים שביצע בסטיינר עקב חוק התיישנות. הוא ריצה חמש שנים ושוחרר. ארווין מרפי שסייע בחטיפת סטיינר ושון פולמן שסייע בחטיפת וייט נעצרו גם הם והורשעו. מרפי נכלא לשנתיים ופולמן הוכנס למרכז שיקום לעבריינים צעירים. מרפי טען כי לא ידע על התקיפות ולא היה מעורב בהן. ברברה מתיאס לא נעצרה. סטיינר העיד במשפט לטובתו של מרפי, כינה אותו "דוד מרפי" וסיפר כי גם הוא היה תחת השפעת המניפולציה של פרנל ושגם מרפי היה קורבן בסיפור.

חטיפת סטיינר ותוצאותיה גרמו לבית המחוקקים בקליפורניה לשנות את חוקי המדינה "כדי לאפשר עונשי מאסר רצופים במקרים דומים".

חייו המאוחרים ומותו

ביוני 1985 סטיינר נשא לאישה את ג'ודי אדמונסון, חברתו לספסל הלימודים בימים שלפני החטיפה, ולשניים נולדו שני ילדים, בן ובת. ב-16 בספטמבר 1989, התנגש סטיינר במכונית בזמן שנהג ללא רישיון, אחרי שנשלל בגלל עבירות תנועה רבות, באופנוע גנוב. בעקבות התאונה נפגע בראשו ומת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן בבית החולים המקומי במרסד.

מעל 500 איש השתתפו בהלוויה, כולל טימותי וייט שהיה אז כבר בן 14.

הנצחה

סיפורו של סטיבן סטיינר הכה גלים בארצות הברית ובעולם כולו, ספרים רבים נכתבו על סיפור החטיפה כשהמפורסם שבהם הוא ספרו של הסופר ג'ים לאפר "מקורבן לגיבור - הסיפור שלא סופר על סטיבן סטיינר". ערוץ הטלוויזיה האמריקאי NBC יצר בשנת 1989 מיני סדרה בשני חלקים המספר את סיפור. לסדרה קראו "קוראים לי סטיבן" וכיכב בה קורין נמק שגם היה מועמד לפרס אמי על תפקידו כסטיינר.

כותרת הסרט שהופק והספרים שנכתבו לקוחים מתוך ההצהרה שכתב סטיינר עצמו בתחנת המשטרה בעיירה אוקיה שבה התגורר וייט בשעות הבוקר המוקדמות של ה-2 במרץ 1980 ההצהרה בה הוא מספר מי הוא למרות שהוא טועה בכתיב של שם משפחתו.

עיריית מרסד, עיר הולדתו של סטיינר, רצתה לקרוא על שמו פארק. השם "פארק סטיינר" שהוצע על ידי המשפחה לא התקבל בעקבות חשש העירייה שהשם לא יתקבל בצורה יפה בציבור בעקבות העובדה שאחיו של סטיבן, קורי סטיינר, הורשע ונכלא אחרי שביצע מספר מעשי רצח, ובעירייה לא רצו לקשר בין האירועים. בסופו של דבר הוקם באוגוסט 2010 פסל של סטיבן סטיינר יחד עם טימותי וייט בכניסה לפארק. גם בעיר אוקיה, עיר הולדתו של וייט, הוקם פסל של שני הילדים.

קישורים חיצוניים

• מייק אקולס, ‏I_Know_My_First_Name_Is_Steven, באתר גוגל ספרים.
• מקורבן לגיבור - הסיפור שלא סופר על סטיבן סטיינר מאת ג'ים לאפר (באנגלית)
• סטיבן סטיינר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• "I Know My First Name is Steven", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32165419סטיבן סטיינר