סוני תאגיד אמריקה נגד אולפני יוניברסל סיטי בע"מ
![]() | |
מידע החלטה | |
---|---|
ערכאה | בית המשפט העליון של ארצות הברית |
תאריך החלטה | 1984 |
החלטה | |
חברה שמייצרת מכשיר שאינו מיועד להפרת זכויות יוצרים, אך יכול לשמש לכך, אינה נושאת באחריות להפרות שביצעו המשתמשים |

סוני תאגיד אמריקה נגד אולפני יוניברסל סיטי בע"מ (באנגלית: Sony Corp. of America v. Universal City Studios, Inc.) הוא פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית, שניתן בשנת 1984. פסק הדין עסק בשאלת האחריות של יצרני טכנולוגיה על הפרות זכויות יוצרים שביצעו המשתמשים במוצריהם. המקרה ידוע גם בשם "פסק דין בטאמקס" (Betamax case), על שם מכשיר הווידאו הביתי של חברת סוני, שאפשר לצופים להקליט תוכניות טלוויזיה ולצפות בהן מאוחר יותר. בית המשפט העליון פסק לטובת סוני, וקבע כי מכירת מכשירים בעלי שימושים לגיטימיים משמעותיים אינה מהווה הפרת זכויות יוצרים, גם אם ניתן להשתמש בהם גם לצורך הפרה כזאת.
רקע
בשנות ה-70 פיתחה סוני תאגיד אמריקה את מכשיר בטאמקס (Betamax), שאפשר להקליט שידורי טלוויזיה על גבי קלטות לצפייה מאוחרת (time-shifting). חברת אולפני יוניברסל סיטי בע"מ וחברות מדיה נוספות טענו כי המכשיר מאפשר לצרכנים להעתיק תוכניות ללא רישיון, וכך פוגע בזכויות היוצרים של בעלי התכנים וגורם להם נזק כלכלי. בשנת 1976, הגישו אולפני יוניברסל תביעה נגד סוני, בדרישה להפסיק את מכירת מכשירי בטאמקס ולפצות את האולפנים על הנזקים שנגרמו להם. התביעה התמקדה בשאלה האם יצרן מכשירים כאלו אחראי משפטית לשימושים שעושים בהם הצרכנים.
טענות הצדדים
אולפני יוניברסל טענו כי מכשירי בטאמקס מעודדים ומאפשרים הפרת זכויות יוצרים, בכך שהם מאפשרים לצופים להקליט ולצפות בתוכניות ללא רישיון. לפיכך, האולפנים מפסידים הכנסות מפרסומות ומכירת זכויות שידור בשל האפשרות להקליט ולדלג על פרסומות. מסיבה זו, סוני נושאת באחריות עקיפה להפרת זכויות היוצרים (אנ'), משום שהיא מייצרת ומשווקת את הטכנולוגיה שמאפשרת זאת ומפיקה ממנה רווחים.
סוני מנגד השיבה כי מכשירי בטאמקס משמשים לשימושים חוקיים, כגון הקלטה לצפייה פרטית מאוחרת (time-shifting), שהיא פעולה שאינה פוגעת בזכויות היוצרים. לטכנולוגיה יש שימושים לגיטימיים משמעותיים, ולכן אין לראות ביצרנית המכשיר אחראית להפרות אפשריות של משתמשים. בנוסף, קביעה כי יצרני טכנולוגיה אחראים לשימושים במוצריהם תפגע בחדשנות הטכנולוגית, ותעכב פיתוח של טכנולוגיות חדשות.
פסק הדין
בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק לטובת סוני ברוב של 4–5, וקבע כי מכירת מכשירי בטאמקס אינה מפרה את חוק זכויות היוצרים.
בהחלטה נקבע כי הקלטה לצפייה פרטית מאוחרת היא שימוש הוגן. המשתמשים אינם עושים שימוש מסחרי בתוכן, ולכן אין בכך הפרת זכויות יוצרים. נקבע כי מכשיר בטאמקס הוא מוצר עם "שימושים לגיטימיים מהותיים"[1], וכל עוד לטכנולוגיה יש שימושים חוקיים משמעותיים, אין להטיל אחריות משפטית על יצרנית המכשיר. יצרני טכנולוגיה אינם אחראים לשימושים של המשתמשים. לפיכך, בית המשפט קבע תקדים חשוב, לפיו חברה שמייצרת מכשיר שאינו מיועד להפרת זכויות יוצרים, אך יכול לשמש לכך, אינה נושאת באחריות להפרות שביצעו המשתמשים.
חשיבות
פסק הדין הפך לאחד המפורסמים והחשובים בתחום דיני זכויות היוצרים בארצות הברית[2]. הוא היווה נקודת מפנה משמעותית בתחום זכויות היוצרים והטכנולוגיה, והשפיע על פיתוח והפצת מוצרים דיגיטליים עתידיים. הוא מהווה חיזוק להגנת "שימוש הוגן" – ההכרעה הרחיבה את ההגנה המשפטית על שימוש אישי שאינו מסחרי. בנוסף, נתן עידוד לחדשנות טכנולוגית – קביעה זו מנעה הטלת אחריות על יצרני טכנולוגיה, וכך אפשרה פיתוח של מכשירים חדשים כמו מקליטי וידאו דיגיטליים (DVR) ושירותי סטרימינג.
למעשה, ב"הלכת סוני" בית המשפט המציא מבחן חדש, הבודק האם המכשיר משמש גם לשימושים מותרים, או שמא רק לשימושים אסורים על פי החוק[3].
הייתה להכרעה השפעה על דינים מאוחרים יותר, כשהיא היוותה בסיס לפסיקות עתידיות בנושא אחריות ספקי טכנולוגיה, כמו MGM נגד Grokster (2005)[4], שבו נפסק כי ספק שירות כן יכול להיות אחראי, אם הוא מעודד משתמשים להפר זכויות יוצרים[5].
בפסק דין נאפסטר נגד A&M רקורדס, נטען כי בהתאם להלכת סוני, אין די בכך שהמערכת מאפשרת העברת קבצים מפרים כדי להטיל על נאפסטר אחריות תורמת (אנ') להפרות המבוצעות על ידי משתמשיה[6].
אחרית דבר
לאחר פרשה זו, פתחו בעלי הזכויות במאבק משפטי נוסף בתיק Cahn v. Sony Corp., 90 Civ. 4537 (S.D.N.Y.), שהוגש ב-9 ביולי 1990. הטענה בתביעה הייתה שבניגוד למסקנת בית המשפט בפרשה הקודמת, שלפיה מכשירי הווידאו שימשו בעיקר לצורך time-shifting, טכנולוגיית הווידאו החדשה מאפשרת יצירת "ספריות ביתיות" של יצירות מוגנות. במהלך הדיון בתביעה בשנת 1992, חוקק חוק ה־"Audio Home Recording Act" משנת 1992, שהיה תוצאה של פשרה פוליטית, ולכן התיק נסגר בהסכמת הצדדים.
הערות שוליים
- ↑ Substantial Non-Infringing Uses
- ↑ עושים היסטוריה, ההיסטוריה של שיתוף הקבצים, חלק א' – עלייתה ונפילתה של נאפסטר, פרק 186
- ↑ רחל אלקלעי, חולייה בשרשרת, באתר TheMarker, 28 בפברואר 2001
- ↑ עו"ד חיים רביה, ניצחון לתוכנות החלפת הקבצים, באתר גלובס, 27 באפריל 2003
- ↑ אבי אשר, מכה נוספת לשיתוף קבצים: ביהמ"ש העליון פסק כנגד Grokster החברה האם של Morpheus, באתר גלובס, 27 ביוני 2005
- ↑ חיים רביה, עו"ד, פסק דין נאפסטר נגד A&M ואח', באתר ynet, 14 בפברואר 2001

סוני תאגיד אמריקה נגד אולפני יוניברסל סיטי בע"מ40622446Q7562455