חיסיון רפואי

חיסיון רפואי או חֶסיון רופא-מטופל הוא כלל ראייתי המאפשר לרופא או מטפל שלא למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותיו והמידע הגיע אליו תוך עבודתו הטיפולית. זאת, אלא אם המטופל בעצמו ויתר על החיסיון, או שבית המשפט מצא שהצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.

עיקרון "החיסיון" מכוון לשמור על "סודיות", אך יש להבחין בין השניים. "החיסיון" - מהווה חריג לעיקרון הגילוי, שעל פיו אין להסתיר דבר בהליך שיפוטי, ואילו ה"סודיות" מהווה חריג לעיקרון הפומביות ותכליתה למנוע חשיפתו של מידע "סודי" בפני הציבור.

החיסיון מעוגן בשיטת המשפט הישראלי בסעיף 49 ל״פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971״. בנוסף לרופא עצמו, החיסיון חל גם על הצוות המקצועי העובד עם הרופא.

החיסיון הרפואי הוא של המטופל כלפי הרופא, כך רק המטופל הוא בעל הזכות לוותר על החיסיון. החיסיון הוא תוכני ולא רק חיסיון אישי של בעל המקצוע ועל הרופא המטפל חל איסור מכוח סעיף 498 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 לחשוף את סודו הרפואי של החולה. תכלית החיסיון הרפואי היא לשמור על סודיות הפרטים שמסר המטופל לרופא או שהתגלו אגב הטיפול הרפואי, מבלי לחשוש שהרופא יגלה מידע זה לאחרים. בשורה של פסקי דין נקבע, כי טובת הציבור מחייבת לאפשר פניה לרופא מבלי שהפונה יצטרך לחשוש מפני גילוי דברים, אשר התכוון שיהיו בידיעתו הבלעדית של הרופא.

בהליך הפלילי, למשל, ההכרעה השיפוטית בעניין חיסיון רפואי מתעוררת כאשר אחד מבעלי הדין מבקש לעיין בחומר רפואי הקשור לעד או מתלונן בתיק ומתעורר מתח בין מתן היתר העיון בחומר הרפואי לבין הפגיעה בפרטיות, זאת, לרוב, על רקע המחלוקת האם מעשיו של הנאשם עולים כדי עבירה ובחינת הפליליות של המעשים דורשת התייחסות גם למסמכים רפואיים אלה.

טיב המידע החוסה בגדר החיסיון

החיסיון עוסק רק במידע אותו מבקשים להפוך לראיה. באשר לטיב המידע החוסה בגדרו של חיסיון זה, נפסק כי הדברים שמתגלים לרופא תוך כדי בדיקה בחדר סגור או הבדיקות שהוא עושה בחדרו הסגור הם סוד רפואי.

אחת הסוגיות שעולות מהפסיקה, היא תחולת החיסיון על מידע שבין הלקוחות לרופא ועל חשיפת רשימת שמות הלקוחות של רופאים. נקבע כי יש בך פגיעה בפרטיותם של המטופלים מאחר שמידע זה נכנס בגדרי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, בשל השימוש בידיעה על "ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". חשיפת מידע זה על ידי הרופא מהווה הפרת חובת סודיות של לקוחותיו. בבג"ץ 447/72 ד״ר ברנרדו ישמחוביץ נ' אהרון ברוך, ו 133 (1973) נתחם גבולו של חסיון רופא–מטופל אשר הוגדר על ידי המחוקק, ונקבע כי אבחנתו של הרופא ודרכי הטיפול חוסים בצלו של החיסיון הקבוע בחוק, בעוד חיסיון זה אינו חל, בדרך כלל, על זהותו של המטופל. ההלכה היא אפוא כי "עצם הפניה לרופא – לרבות זהותו של הפונה – והסכום ששולם לרופא – כל אלה אינם פרטים שמסירתם מפרה את החיסיון הרפואי הקבוע בסעיף 49 לפקודה".

הסרת החיסיון הרפואי

כאמור, חסיון רופא–מטופל הוא חיסיון יחסי ומשמעות הדבר היא כי בית המשפט מוסמך להסירו מקום שבו הצורך לגלות את הראיה החוסה בגדרו של החיסיון לשם עשיית צדק עולה על העניין שיש שלא לגלותה, למשל מחמת ההגנה על הפרטיות של המטופל. זאת בדומה לחיסיון עיתונאי, שאף הוא חיסיון יחסי.

יש הבדל בהילוכו של בית המשפט באשר לייחסו אל חסיון רופא–מטופל בהליך הפלילי לעומת בהליך האזרחי. בהליך הפלילי, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה לעיון במסמכים רפואיים, עליו לפעול בהתאם לסעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב – 1982 והדיון יתמקד בסוגיות הבאות:

1. קיומה של פגיעה בפרטיות וטיבה.
2. קיומו של חיסיון מפני פגיעה זו.
3. פליליות המעשים.
4. כיצד יש לנהוג בחומר היה ומטריית החיסיון לא חלה על המשטרה במקרה דנא.
5. שלב ההליך הפלילי בו המשפט מצוי.

לעומת זאת, בהליכים אזרחיים, בית המשפט עושה שימוש בתקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984, המתירה לבית המשפט שיקול דעת לגבי טענת חיסיון לגבי מסמך או שאלה. בבוא בית המשפט להכריע בבקשה להסרת חיסיון, עליו לפעול לפי השיקולים הבאים:

1. עריכת איזון בין השגת הראיות לעומת זכות החולה לפרטיות ולכבוד.
2. חיוניות המידע החסוי.
3. עיון מקדים/שמיעת עדות בדלתיים סגורות - הבקשה להסרת חיסיון נדונה על ידי בית המשפט הדן בעניין והדיון מתנהל בדלתיים סגורות על פי הוראות סעיף 49(ג) לפקודת הראיות. על בית המשפט לבדוק האם קיימת יכולת בית המשפט להקטין את הנזק על ידי הסרת החיסיון באמצעות שמיעת העדות של הרופא בדלתיים סגורות. העיון המקדים של בית המשפט בחומר, הוא כלי מרכזי לאיזון בין זכות הפרט לסודיות רפואית ובין זכותו של בעל דין להגן על עצמו ולנהל דיון באופן מיטבי. ברע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מירב לוין נקבע כי עיון מקדים מצד בית המשפט הוא מסלול האיזון היעיל ביותר.

על פי אסטרטגיית ההכרעה הכללית שהציעו פרופ' דורון מנשה ואיל גרונר יש להבחין בין שיקולי הסרת החיסיון הרפואי במשפט הפלילי לבין שיקולי הסרת החיסיון הרפואי במשפט האזרחי. במשפט הפלילי יש להביא בחשבון את הקצאת סיכוני הא- סימטרית בין המאשימה לנאשם ואת עיקרון ההגנה על חפים מפני הרשעות שווא. לפי אסטרטגיית ההכרעה במשפט הפלילי, יש למקסם את ההגנה על חפים עד לגבול שבו לא ניתן לקיים משפט פלילי אפקטיבי. משמעות הדבר היא שאם הראיה החסויה חיונית להגנת הנאשם אז יש להסיר את החיסיון ושיקול זה גובר על כל טעם נוגד העומד ביסוד החיסיון הרפואי. גם אם נניח שביסוד החיסיון עומד ערך כבד משקל שאין לפגוע הרי שעדיף זיכויו של הנאשם בשל מידע שאין לגלותו על פני הרשעתו של הנאשם שלא יכול להציג ראיות מזכות בשל החיסיון.

לעומת זאת, במשפט האזרחי הקצאת סיכוני המשגה בין התובע לנתבע היא סימטרית ולכן על בית המשפט לבצע איזון בין זכות החולה לפרטיות ולכבוד לבין אינטרס גילוי האמת במשפט ועשיית צדק בין הצדדים מתוך נקודת מוצא שוויונית בין הצדדים.

ראו גם

• חסיון עורך דין-לקוח
• חסיון עיתונאי-מקור

קישורים חיצוניים

• ההסתדרות הרפואית בישראל, מדריך: הכל על סודיות רפואית, באתר ynet, 6 ביולי 2003
• יורם צ. צדיק, שבירת החיסיון ביחסי מטפל-מטופל בבריאות הנפש, רפואה ומשפט, יוני 2008

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25704387חיסיון רפואי