נדיה פרנקו כהן

נדיה פרנקו כהן (17 בינואר 1924 – 29 ביולי 2024) הייתה פעילה מרכזית בתנועת "צעירי ציון" בצפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה ולאחריה פעלה רבות לעידוד העלייה לארץ בקרב יהודי צפון אפריקה ובארגון מבצעי העפלה לארץ, מאלג'יריה, מרוקו ותוניס.

ביוגרפיה

נדיה, בתם של נחום כהן ותרז לבית קיסראוי, נולדה בעיר תוניס למשפחה חילונית שלא הייתה ציונית במוצהר. בצעירותה הצטרפה ל"האגודה האוניברסלית של הנוער היהודי" שכונתה "הצופים היהודים", ממנה פרשה בהיותה בת חמש עשרה, משום שפעילותה הציונית הייתה שטחית בעיניה. בשנת 1939, בהיותה בת חמש עשרה לפני פרוץ המלחמה, נשלחה ללמוד בפנימייה בפריז, לימודים שנפסקו לאחר שנה לאור פריצת מלחמת העולם.

את לימודי התיכון סיימה בתוניס בשנת 1941 וביקשה להמשיך ללמוד כימיה במוסד להשכלה גבוהה בצרפת, על אף האיסור שהטיל משטר וישי על יהודים ללמוד באוניברסיטה. ניסיונותיה להתקבל לארבע עשרה אוניברסיטאות צרפתיות נענו בסירוב, משום שכדבריה, שם משפחתה הסגיר את מוצאה.

בנובמבר 1942 פלש הצבא הגרמני לתוניס, ושבוע לאחר מכן הורה להם הצבא הגרמני לפנות את ביתם בתוך 24 שעות. אביה נעצר לאחר שבועיים, ולאחר שהבית שאליו עברו נהרס בהפצצות בעלות הברית, נאלצו בני המשפחה להצטופף בחדר אחד של קרובת משפחה. לאחר שישה חודשים, עם תום הכיבוש הנאצי, חזרו בני המשפחה לביתם.

עם סילוק הגרמנים מתוניס, התארגנו צעירים יהודיים בבית משפחת חממה והחליטו להקים תנועה ציונית. תנועה זו קיבלה את השם "צעירי ציון", בהמלצת נחום ירושלמי, שליח שהגיע מישראל לתוניס לפני המלחמה ולימד בה עברית. תנועה זו משכה אליה יותר ויותר צעירים יהודים; נדיה השתתפה בפעילותם רק באופן חלקי משום שעברה לאלג'יר והחלה ללמוד כימיה.

בתום השנה הראשונה החליטה נדיה לעזוב את הלימודים, ולאחר שהוריה אסרו עליה לעלות לארץ, החליטה להתמסר לפעילות בתנועה הציונית בעקבות שניים מחבריה ללימודים. בשנת 1944 הצטרפה באופן רשמי לתנועת "צעירי ציון" בתוניס. בתנועה פעלה נדיה רבות לעליית מאות יהודים מתוניס, אלג'יריה ומרוקו באניות מעפילים; פעילותה חבקה גם מדינות באירופה בתיאום המוסד, ובמסגרתה נפגשה אף עם ראשי התנועה הציונית והנהגת היישוב, דוד בן-גוריון וחיים ויצמן.

בספטמבר 1948 ובהחלטת התנועה, עלתה נדיה לארץ. בדרכה לארץ גייסה קבוצה של ארבעה עשר בני ובנות נוער לעליה במסגרת 'עליית הנוער'. עם עלייתה לארץ התיישבה בקיבוץ רגבים והשתתפה בעלייתו לקרקע במיקומו הנוכחי. בקיבוץ נישאה לסרג'ו פרנקו, עולה מאיטליה, להם נולדו ארבעה ילדים. בקיבוץ שימשה בתפקידים שונים, בהם מורה לאנגלית, מרכזת החינוך ומזכירה רפואית, ובמקביל המשיכה בפעילות ציבורית במסגרת נעמ"ת לקירוב לבבות בין תושבי הקיבוצים, המושבים, הערים ובני המגזר הערבי באזור. נדיה חיה בקיבוץ רגבים עד לפטירתה בהיותה בת 100, והותירה אחריה שנים עשר נכדים ונין.

פעילות

ב-1944 הצטרפה נדיה לתנועת "צעירי ציון" בעקבות שני חבריה ללימודים באלג'יר, אברהם (פטי) צרפתי ויצחק אברהמי, וסייעה להם להקים סניף של התנועה באלג'יר. בעזרת סרטיפיקטים לעלייה, החליטו שני חבריה לעזוב את הלימודים ולעלות לארץ; נדיה ביקשה לעלות איתם אולם הוריה התנגדו לכך. לאור זאת החליטה נדיה לפרוש מלימודיה, חזרה לתוניס והתמסרה בה לפעילות בתנועה. בראשית דרכה בתנועה הייתה אחראית להכשרה ולהדרכה בסניפים השונים של התנועה שהחלו לקום בערים שונות בנוסף לתוניס. בתקופה זו אף החלה ללמוד עברית.

בתחילת 1946, נשלחה נדיה מטעם התנועה, לוועידה הראשונה של "פועלי ציון" לאחר המלחמה, שנערכה בבריסל. בדרכה לוועידה, נפגשה בפריס עם דוד בן-גוריון, כדי לרתום אותו לעליית יהודי צפון אפריקה לנוכח הקשיים שעמדו בפניהם. כדבריה, בסיום השיחה אמר לה בן-גוריון: "תמסרי ליהודי צפון אפריקה שנעלה אותם עד האחרון". בכנס התוודעה לראשונה לזוועות השואה ומחנות ההשמדה. בחזרתה לתוניס, לקחה על עצמה להפיץ בצפון אפריקה את העיתון הצרפתי של 'פועלי ציון' "דברינו". כמו כן פתחה התנועה בתוניס הוצאת ספרים בשם "הוצאת ברל כצנלסון", שהתמקדה בהוצאת ספרים העוסקים בציונות ובהתיישבות העובדת בארץ ישראל. בתקופה זו עברה בין הסניפים השונים של התנועה בתוניס ועשתה נפשות לעלייה לארץ.

לקראת סוף 1946, נשלחה לקזבלנקה עם חבר נוסף בתנועה כדי להכין את הקרקע להקמת הסניף הראשון של "צעירי ציון" במרוקו. בתחילת 1947 נשלחה מטעם התנועה לאלג'יר כדי לבסס את פעילות התנועה בה. באלג'יר השתתפה בקורס הראשון של "ההגנה" שנערך בצפון אפריקה בפיקודו של שליח המוסד, אפרים בן חיים. נדיה הייתה האישה היחידה מבין תשעת החברים שהשתתפו בקורס.

עד לתקופה זו, לא התאפשרה העפלה מצפון אפריקה, משום שהסרטיפיקטים ניתנו לניצולי השואה ומירב המאמצים של עלייה ב' הופנו לאירופה. בנוסף לכך, שליחי המוסד פקפקו ביכולתה של התנועה הצעירה לגייס די מעפילים שיצדיקו ארגון ספינה, וזאת מעבר לסיכון הקיים בארגון העפלה ממדינה ערבית. ראשי התנועה התחייבו בפני שליחי המוסד כי יארגנו מעפילים בכל מספר שיידרש, והבהירו כי אם תביעתם לא תתקבל, יפרקו את התנועה. . לאחר זמן קצר הודיעו להם נציגי המוסד, שאם יצליחו לגייס כארבע מאות וחמישים מעפילים, ישלח המוסד אניית מעפילים. אלג'יריה נקבעה כמקום המתאים ביותר לביצוע ההעפלה.

באלג'יריה החלה התנועה בהקמת מחנה לקליטת המועמדים להעפלה, מחנה שהוסווה כמקום 'מרגוע ובריאות'. על נדיה הוטלה המשימה לגייס יהודים מהקהילות השונות בתוניסיה. לשם כך עברה בין כמה ערים בהן היו קהילות יהודיות משמעותיות ובהן ביסכרא, קונסטנטין, קולום-בהשר, טנס וקהילות נוספות. בערים אלו פגשה את חברי הקהילה בבתי הכנסת ובכנסים שארגנה, עשתה נפשות לעלייה והכינה את הקרקע למעבר אל מחנה המעפילים באלג'יריה. לקראת הגעת האנייה לאלג'יר ובתיאום עם אנשי המוסד, נתנה התנועה את האות למועמדים לעליה, וזרם של עולים החל להגיע למחנה, ממרוקו, תוניס ומקהילות באלג'יריה. המחנה שנועד להכיל כארבע מאות וחמישים עולים "נופשים", הכיל תוך זמן קצר כשש מאות איש, שנאלצו להמתין במחנה בתנאים קשים של מחסור, במשך כחודש וחצי, לאור האיחור בהגעת האנייה. נדיה מונתה לאחראית על המשפחות והילדים. בזמן זה, הצליחה נדיה למנוע את סגירת המחנה, בפעילות מול המשטרה הצרפתית שהגיעה לבדוק את הנעשה בו, לאור תלונות שהגיעו מהכפר הערבי הסמוך.

ב-10 במאי 1947 הגיעה הספינה לנקודה שנקבעה בחופי אלג'יריה וקיבלה את השם "יהודה הלוי". לאור תלונות ערביי האזור והתערבות המשטרה, הצליחו להעלות על הספינה 400 מעפילים בלבד. במחנה נותרו כמאתיים מעפילים, מכותרים על ידי המשטרה הצרפתית, שאף עצרה מספר שליחים וחברים בתנועה. אלו שוחררו לאחר זמן קצר בהתערבות נכבדי הקהילה היהודית. המעפילים שנותרו מאחור הועברו למחנה חדש, ונדיה נשלחה עם דרכון אלג'יראי מזויף, לוועידה העולמית של תנועת "דרור" שנערכה במינכן לאחר המלחמה, וחשפה בפני באי הכנס את הבעיות איתן מתמודדים יהודי צפון אפריקה. בגרמניה נפגשה עם יצחק טבנקין והשתדלה אצלו להגדלת מספר השליחים היהודיים בצפון אפריקה. עם טבנקין סיירה במחנה פליטים יהודיים שהוקם ילד מינכן, ובעזרתו נחשפה לתוצאות הנוראות של השואה באירופה. הדרכון המזויף שהיה ברשותה הקשה עליה לעזוב את גרמניה, ולשם כך נעזרה בשליחי המוסד שהעבירו אותה למחנה עקורים על גבול אוסטריה-איטליה. יחד עם כשלושים עקורים, חצתה ברגל את האלפים לאיטליה, שמחופיה יצאו ספינות המעפילים של עלייה ב'. בגבול איטליה נחשפה הקבוצה על-ידי משטרת איטליה שביקשה לעצור אותה בגין הסגת גבול. בזכות תושייתה, הצליחה נדיה לחלץ את הקבוצה ממעצר וזו המשיכה בדרכה. בסיוע שליח המוסד עברה נדיה מאיטליה למרסיי, שם פגשה בין עולי 'אקסודוס' שהוחזרו לאירופה, את חבריה ממחנה העקורים איתם חצתה את האלפים לכיוון איטליה.

לאחר שישה שבועות באירופה, בהם נחשפה לזוועות השואה, חזרה נדיה לתוניס ומשם עברה לאלג'יר בה המשיכה בפעילותה במחנה מעפילים חדש שהוקם. אל המחנה נשלחה הספינה "החלוץ", אך בשל כוחות גדולים של המשטרה הצרפתית שהמתינו בנקודת האיסוף, הצליחו להעלות על הספינה ארבעים וארבעה ילדים ובני נוער בלבד. "החלוץ" התגלתה על-ידי הצי האיטלקי ונגררה לבסיס הצי במדלנה. בחסות מזג האוויר, הצליח צוות הספינה לחמוק מן הבסיס ולחבור לאניית המעפילים "הפורצים" שיצאה מנמל בצרפת ואספה אליה את ארבעים וארבעה הנערים. "החלוץ" הייתה ספינת המעפילים השלישית והאחרונה שנשלחה מחופי אלג'יריה במסגרת עלייה ב'. בסה"כ הצליחה התנועה להעלות כשמונה מאות וחמישים יהודים לארץ לפני הקמת המדינה.

באפריל 1948, סמוך להקמת המדינה, עברה נדיה לנהל את סניף התנועה בקזבלנקה, במקום שלמה ברדה שעבר לתנועת "השומר הצעיר". בקזבלנקה פעלה לשיקום התנועה ולגיוס יהודים נוספים לעלייה. עם ההודעה על הקמת מדינת ישראל, ארגנו נדיה וצעירים נוספים משמרות הגנה על המלאח בקזבלנקה, כדי לקדם פרעות במידה שיפרצו. במסגרת פעילותה ארגנה קבוצות של צעירים לעלייה, וחיפשה דרכים להעביר אותם את הגבול בבטחה לאלג'יריה. לשם כך הגיעה לאוג'דה, עיר הממוקמת בסמוך לגבול עם אלג'יריה, ובה פעלה לארגון מעונות לקליטת הצעירים, בעזרת יהודי העיר. בזמן שהותה באוג'דה, נערך פוגרום קשה ביהודי העיר, בו נרצחו שישה יהודים ועשרות בתים הועלו באש.

לאחר שנחלצה בקושי מהפוגרום, חזרה לקזבלנקה כדי לדווח על שהתרחש, ומשם טסה לפריז בזהות בדויה בסיוע שליחי המוסד. בפריז נפגשה עם חיים ויצמן ותיארה בפניו את הבעיות איתן מתמודדים יהודי צפון אפריקה לרבות הפוגרום שחוותה. כמו כן נפגשה עם משה סנה ופרשה בפניו את הצורך הדחוף להקים תאי הגנה חמושים בקהילות היהודיות במרוקו, ובעקבות פגישה זו אכן נשלחו שליחים מיוחדים למרוקו שארגנו תאי הגנה בקהילות שונות. אצל עקיבא לוינסקי פעלה כדי ש"עליית הנוער" תתחיל לפעול במרוקו ואצל נציג "החלוץ" פעלה כדי להקים הכשרה חקלאית בצרפת לפעילי התנועה. אצל נציג ה"ג'וינט" פעלה כדי לארגן סיוע למשפחות היהודיות שנותרו ללא קורת גג באוג'דה ובג'רדה. לאחר מכן שבה לקזבלנקה והמשיכה בפעילותה בארגון קבוצות עלייה לארץ.

בוועידה השנתית של התנועה שהתקיימה באלג'יריה ב-14 ביולי 1948, הוחלט בין היתר שתעלה לארץ. בחודש ספטמבר נסעה למרסיי בדרכה לארץ, בחברת ארבעה עשר בני נוער מתוניס אותם גייסה וריכזה במסגרת "עליית הנוער". משם המשיכו ועלו לישראל, מתוך כוונה להתיישב בקיבוץ "רגבים". לאחר תקופת הכשרה בקיבוצים שונים, עברה עם הקבוצה לקיבוץ רגבים במיקומו הזמני. ביולי 1949 עלו חברי הקיבוץ למשכנם הקבוע. בעלייה לקרקע השתתף גם דוד בן-גוריון, אותו הזמינה נדיה באופן אישי בזכות היכרותם המוקדמת.

לקריאה נוספת

• נדיה פרנקו, בדרך שלי, בהוצאת דוקוסטורי בע"מ, 2009

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נדיה פרנקו כהן בוויקישיתוף

• עופר אדרת, לפני 78 שנה חרשה את אלג'יריה בחיפוש אחר יהודים לעלייה. בחודש שעבר מתה בת 100, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2024
• נדיה כהן – מעפילי מגרב 1948-1946
• אינס אליאס, "הסתכלו אם יש להם זנב כמו לקופים": 14 עמודים שחשפו את סיפור העלייה הנשכחת, באתר הארץ, 20 באפריל 2022
• נדיה כהן (קיבוץ לוחמי הגטאות)
• נדיה כהן בנתיבי ההעפלה
• מורשת יהדות מרוקו
• פרופ' מיכאל אביטבול, הפעילות הציונית בצפון-אפריקה עד סוף מלחמת-העולם השנייה : המצב לאחר מלחמת-העולם השנייה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• נדיה כהן עם בנות כיתתה בפנימיה בצרפת, 1938-1939, באוסף מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה

הערות שוליים

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "נדיה פרנקו כהן".

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

נדיה פרנקו כהן40415593Q131502267