נגה אראל
נגה אראל (נולדה ב-4 בינואר 1936 - 20 במאי 2022), מחלוצות הטיפול בתנועה בישראל. ממייסדות יה"ת, האגודה לטיפול באמצעות אומנויות בישראל, וממפתחות התכנית הישראלית הראשונה להכשרת מטפלים בתנועה באוניברסיטת חיפה.
קורות חיים
חייה המוקדמים
נגה נולדה בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ב-1936, להוריה מוסי וקיפ קפלנסקי שעלו לארץ ישראל ב-1934 מטורונטו, קנדה. בשנת 1937, חזרו ההורים ונגה לטורונטו, שם גדלה והתחנכה. בגיל 7 התחילה ללמוד בלט. בהמשך הרחיבה לימודיה גם למחול מודרני ולריקודי עם.
נגה קיבלה חינוך ציוני סוציאליסטי והשתייכה לתנועת הנוער "הבונים" (מאוחר יותר, "הבונים דרור"), שם עוצבה השקפת עולמה החברתית והפוליטית. בגיל צעיר מאוד היא השתתפה בפעילויות מחנה הקיץ של "מחנה קבוצה" והחליטה שבבגרותה היא תעלה לארץ, תחיה בקיבוץ ותעבוד עם ילדים[1].
נגה הרבתה לכתוב ואף שימשה תקופת מה כעורכת של עיתון בית הספר התיכון שלה[1]. ב-1954 סיימה את לימודיה ונרשמה ללימודי תואר ראשון במדעי החברה ופילוסופיה באוניברסיטת טורונטו. בין היתר לקחה קורסים בפסיכולוגיה אך חשה חוסר התאמה והפסיקה את הלימודים אחרי שנתיים[1]. עם זאת, נגה נשארה מעורבת בפעילויות של הארגון הציוני של האוניברסיטה וב־1956 נשלחה דרך המכון למדריכי חו"ל של הארגון לשנת הכשרה בירושלים. עם חזרתה לקנדה, עבדה בארגון "הבונים" ובנוסף לימדה ריקודי עם ישראליים במחנות קיץ שונים.
תחילת חייה המקצועיים
ת'יסלטאון
בפגישה מקרית עם מכרה של המשפחה ב-1958, נגה שמעה שנפתח בטורונטו בית החולים הראשון בקנדה לילדים עם הפרעות התנהגותיות ורגשיות - ביה"ח ת'יסלטאון.
נגה התקבלה לעבודה בבית החולים כמטפלת באמצעות מחול ותנועה למרות היעדר הכשרה רשמית. דבר זה לא היה יוצא דופן. רוב אנשי הצוות בת'יסלטאון קיבלו הכשרה מועטה בלבד ולמדו תוך כדי עבודה עם הילדים.[2]
בת'יסלטאון נגה עבדה עם מטפלת במוזיקה עתירת ניסיון בעבודה עם ילדים נכים ועם עובדת סוציאלית שהייתה מוכרת לה כמדריכה במחנות הקיץ בהן השתתפה. העבודה המשותפת עם הנשים הללו הייתה מוצלחת ובמהרה קיבלה יד חופשית בעבודתה עם הילדים, להם הקימה חוגי ריקוד, ארגנה הצגות תיאטרון והחלה ראשית של עבודה טיפולית.
נגה עבדה במסגרת זו 5 ימים בשבוע במשך 3 שנים[3]. העבודה מסוג זה הייתה חדשה ולא מאוד מבוקשת. הצוות הונחה וקיבל עידוד רב לעבוד כל אחת לפי הבנתן. בבית החולים עבדו גם פסיכיאטרים ופסיכולוגים שהעבירו השתלמויות לצוות בתחומים טיפוליים שונים עם מיקוד בעבודה עם ילדים.
מריאן צ'ייס
בשנת 1959 נסעה נגה לניו יורק לקורס השתלמות אצל מריאן צ'ייס. מריאן צ'ייס הייתה רקדנית, מורה לריקוד, ומטפלת בבתי-חולים לחולי נפש בוושינגטון.
צ'ייס הייתה מטפלת עתירת ידע וניסיון שלמדה ללא הכשרה רשמית מתוך עבודתה עם חיילים משוחררים יוצאי מלחמת העולם השנייה, מלחמת וייטנאם ועוד. מטופליה היו פצועים, חולי נפש והסובלים מ-PTSD.
בקורס שהעבירה היא לימדה טיפול בתנועה. במהלך הבקרים התלמידים היו עובדים ורוקדים בבתי-חולים, ובערב התקיימו מפגשים שניהלו שיח לימודי על הפעילות ותחקרו אותה. בתקופה זו נגה החלה לגבש את גישתה המקצועית.
מתוך ראיון שנערך עמה היא מספרת: "לפי הבנתי צריכה להיות מסגרת שמחזיקה ובתוכה חופש מוחלט. מתחילים כשיש מוזיקה, יש מבנה, יש סטינג- מקום ושעה, ויש הוראות קבועות. בתוך זה אפשר לעבוד ביחידים, בזוגות, במעגל וכל מיני פעילויות. אחרי שלמדתי בקורס של מריאן צ'ייס הרגשתי שקיבלתי הצדקה למה שאני עושה ולאיך שאני עושה זאת". נגה מציינת שמריאן צ'ייס טענה שיש להשתמש תמיד במוזיקה שקטה ולא דרשנית. כחוק היא השתמשה בוואלסים שקטים. נגה עצמה ניסתה להתאים את המוזיקה למטופל.ת[3].
בקבוצה של צ'ייס גם נוצרו קשרים מקצועיים חשובים. בסיום הקורס נגה חזרה לת'יסלטאון ועבדה שם עד שעלתה לארץ בסוף שנת 1961.
העלייה לארץ וההצטרפות לקיבוץ
לאחר שישה חודשים של לימוד עברית באולפן, נגה התחילה לעבוד בבית חולים איתנים בירושלים, שם עבדה עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי כמטפלת במחול[4]. אנשי הסוכנות שעזרו לעולים החדשים למצוא עבודה, הפנו אותה לעבודה באיתנים שם עבדה שישה ימים בשבוע במשך כשנה וחצי. זה היה בית-חולים לחולי נפש ובו מחלקה לילדים ומחלקה למבוגרים. נגה עבדה עם הילדים[3].
במרס 1962 נסעה נגה עם סבתה לביקור בקיבוץ אפיקים, בו נולדה, והכירה את אליקים וולפסון, בן הקיבוץ. כעבור שנה, נישאו נגה ואליקים והחליטו ליצור לעצמם שם משפחה חדש - אראל. נגה הפכה לחברת קיבוץ ובחרה לחיות שם את חייה.
חייה ועבודתה בקיבוץ
כשהגיעה נגה לאפיקים עבדה במגוון מקומות כמקובל בתקופה ההיא. בבתי-ילדים, חדרי חולים, ובמטבח. בשנת 1964 התחילה נגה לעבוד בבית הספר באפיקים ובבית הספר "בית החינוך" בדגניה- בכיתות המקדמות (כיתות חינוך מיוחד לילדים שהיו להם קשיים במסגרת הלימודית הרגילה), והשלימה שעות עבודה במטבח. בבתי הספר עשתה שעורי תנועה קבוצתיים. בוגרי שיעורי התנועה סיפרו כי נגה שמה מוזיקה בפטיפון, עמעמה את האורות והציעה להם להתנועע באופן חופשי. רבים מתלמידיה ציינו כמה חוויה זו הייתה שונה מכל מה שהכירו - החופש להחליט איך לנוע ואפילו אם לנוע, החיבור ליצירתיות האישית - אלה היו היפוך גמור מהחוויה שלהם בבית הספר ובבתי-הילדים (בזמן הלינה המשותפת)[5].
נגה הייתה חלוצה בשימוש ב"תנועה טיפולית" לילדים בעלי התפתחות נורמלית[6]. אמי הורוויץ[7], פסיכולוגית ומאבחנת יונגיאנית שעבדה בתחנה לטיפול של תנועת איחוד הקיבוצים בתל אביב, החלה להפנות לנגה ילדים לטיפול פרטני[8].
בנוסף לעבודתה במסגרות מקצועיות שונות, נגה הייתה פעילה בחיי הקיבוץ. היא נבחרה כמרכזת ועדת חברה והייתה חברת מזכירות, מרכזת וועדת הפרט וחברת צוות מרכזית בוועדת הייעוץ של הקיבוץ (ועדה לענייני בריאות הנפש) במשך שנים רבות[9].
שנות חייה האחרונות
נגה עבדה בתחנה הטיפולית בעמק הירדן 54 שנה. ב־15 השנים האחרונות התמקדה בהדרכת מטפלים וריכזה את ישיבות הצוות. עם פטירתה, הספידו את נגה עמיתיה: "עבור רבים מאיתנו, מטפלים ומטפלות שעבדו לאורך השנים בתחנה, נגה הייתה מעיין של חוכמה, ידע ושפע של חוש הומור... בנוסף לטיפולים נגה גם הדריכה ולימדה רבים מאיתנו. בצד יכולות הלימוד הייתה לנגה יכולת מופלאה לא פחות- היכולת להקשיב"[10].
בפברואר 2019 אושפזה נגה בפוריה עם פגיעה בכמה ממערכות הגוף. לאחר חודש וחצי התאוששה וחזרה לאפיקים, אך במהלך האשפוז בפוריה נפטר בעלה אליקים. נגה עברה לבית הסיעודי בקיבוץ אפיקים, לא עבדה יותר ולא הדריכה, ולא שבה לדירתה האהובה באפיקים. במאי 2022 נפטרה נגה והיא בת 86. השאירה אחריה את ילדיה עמרי, דנה ומיכל, שלושה נכדים ונכדה, ומאות מטופלים לשעבר.
עשייתה המקצועית
התחנה הטיפולית
בשנת 1965 נפתחה התחנה הטיפולית של עמק הירדן במושבת כנרת. המטפלים הראשונים היו רותה ויינר שיזמה את הקמת התחנה, משה מנדל, נגה ומטפלת נוספת. לאחר זמן, הצוות התבקש לפנות את החדר במושבת כנרת והתחנה עברה למקום מושבו של בית הספר התיכון המקצועי, שהתפנה עקב איחודו עם בית הספר התיכון האזורי "בית ירח"[8].
על העבודה בתחנה בשנים אלה סיפרה נגה כי "אהבתי לעבוד שם. נתנו לי המון קרדיט וחופש לעשות את מה שרציתי, ולעבוד איך שאני הבנתי שנכון עבור הילדים ועבורי. אמנם היה לי טוב עם החופש הזה, אבל היה לי אולי יותר קל אם היה מישהו שהיה מלווה אותי, מישהו שיתמוך בי ויבקר אותי אם צריך. משום כך בהמשך דאגתי שיהיה לכל מטפל צעיר, או מטפלת צעירה שהגיעו ל-supervision טוב, כדי שלא יעברו מה שאני עברתי. הייתי נורא לבד, והרגשתי נורא לבד"[8].
ייסוד יה"ת
בשנת 1971 נוסד יה"ת: יצירה- הבעה- תרפיה- האגודה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל[11]. נגה הייתה מעורבת בייסוד יה"ת מתוך אמונה שהמטפלים בתחום החדש זקוקים לתמיכה ולהתפתחות מקצועית.
בית החולים בצפת
ב-1980 התחילה נגה לעבוד במחלקה לבריאות הנפש בבית החולים בצפת, שם עבדה כ-12 שנים כמטפלת וכמנהלת הטיפול באמנויות. בצפת עבדה נגה גם במסגרת של טיפול קבוצתי וגם בטיפול יחידני: עם המבוגרים עבדה לרוב בקבוצות, ועם הילדים, לרוב, עבדה כיחידים. בצפת צורפו לטיפוליה הקבוצתיים של נגה סטודנטים שנשלחו להסתכלות, כדי ללמוד מדרך עבודתה עם המטופלים. נגה מספרת: "הסטודנטים אמנם באו להסתכל, אך אני אמרתי להם - אם אתם כאן, אתם גם משתתפים. כך יצא שהקבוצה הייתה מורכבת מ-3/4 מטופלים ו- 1/4 סטודנטים. קבוצה טיפולית משותפת. זה היה אפשרי כי היינו בתנועה, דיברנו קצת אבל זה לא היה המרכז, המרכז של העבודה היה בתנועה." נגה עבדה בצפת עד 1992[3].
התכנית להכשרת מטפלים בתנועה בישראל
בשנת 1980 הגיעו לארץ שתי מטפלות בתנועה מארצות הברית, מארה קאפי ושרון שייקלין, על מנת לפתח את התכנית הראשונה להכשרת מטפלים בתנועה ומחול בישראל[4].
ב-1978, במסגרת תפקידה בוועד המנהל של יה"ת כתבה נגה מכתב הזמנה רשמי למארה קאפי מאוניברסיטת אנטיוך ניו אינגלנד ובקשה לפיתוח פיילוט להכשרת מטפלים. מארה הייתה מוכרת למטפלות בתנועה בישראל היות שהעבירה סדנאות בארץ. בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה הוכשר המחזור הראשון של מטפלות בתנועה בשנת הלימודים 1980-1981. נגה ומטפלות ישראליות נוספות (מרשה הלקין, יונה שחר-לוי, הגר מוס ויערה אורלב) היו חברות בוועד ההנהלה של התכנית וכן שימשו כעוזרות הוראה לצד קאפי ושייקלין, וסייעו בפיתוח תוכנית ההכשרה[6].
בפברואר 2023 נגה קיבלה תעודת הוקרה בכנס השנתי של יה"ת כחלוצה בטיפול בתנועה בישראל ולאור תרומתה להתפתחות המקצוע בארץ.
לעיון נוסף: התפתחות הטיפול התנועה ומחול בארצות הברית, שרון שייקלין יולי 2022: https://youtu.be/0lEYgtyLA8k
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 McManus, Shirley (interviewer), Zuckerman Family History, July 1996, p. II-6-3-1
- ^ https://www.etobicokehistorical.com/thistletown-hospital.html
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 דנה אראל-רוברטס, ראיון עם נגה אראל 2021
- ^ 4.0 4.1 יעל ברקאי, המחול המחלים אותנו- עבודתה של ירדנה כהן ותרומתה לתחום הטיפול בתנועה ומחול, מחול עכשיו, 24, ספטמבר 2013 ע"מ 51-56
- ^ דפנה פינסקי-הירש,שיחה עם מיכל אראל, 24 במאי, 2022; "זוכרת את השיעורים עם נגה, ככ מיוחדים ומפנקים": רינת בן חגי לוי, דף פייסבוק- ארכיון קיבוץ אפיקים, 25 במאי 2022.
- ^ 6.0 6.1 Capy, Mara M., "A developmental project for advanced dance-movement therapists in Israel: an intercultural experiment." (1983). University of Massachusetts Amherst, Doctoral Dissertations 1896 - February 2014. 4127
- ^ על שמה נקראת התחנה לטיפול פסיכולוגי בקיבוץ גבעת חיים איחוד
- ^ 8.0 8.1 8.2 מקור 14- דנה אראל-רוברטס, ראיון עם נגה אראל 2021
- ^ מקור 21- עידן הלמן, הספד, דף פייסבוק- ארכיון קיבוץ אפיקים, 25 במאי 2022
- ^ מתוך הספדה של גיא ארזי
- ^ https://www.yahat.org/template/default.aspx?PageId=1
36819459נגה אראל