משפט סטרודוב

משפט סטרדוב הוא כינוי לפרשיית הלשנה על הקהילה החסידית בעיר סטרדוב שברוסיה בשנת ה'תרמ"א (1881) במהלכה נאסר רב העיר רבי משולם זלמן ניימרק, בגין שוחד וזיוף מסמכים. במשפט שנערך מספר שנים לאחר מכן (ה'תרמ"ד, 1883) זוכתה הקהילה והרב ניימרק שוחרר.

היסטוריה

העיר סטרדוב כיום

רקע

בשנים אלו השתייכו רוב יהודי סטרדוב שבמחוז בריאנסק לתנועת החסידות, ובעיר שכנה אחת מהקהילות החב"דיות הגדולות ברוסיה, ביטוי חב"די נפוץ היה "כי מקייב תצא תורה ודבר ה' מסטרדוב". רבה של העיירה היה רבי משולם זלמן ניימרק מגדולי תלמידי רבי שמואל שניאורסון, שמונה לתפקיד בשנת ה'תרכ"ב (1862).

ההלשנה והמאסר

בשנת ה'תרמ"א, אחת מאסיפות הקהילה, הטיח דוב לזרוב – אחד המשכילים מנכבדי הקהילה דברים נגד תנועת החסידות, באסיפה החלה מהומה, והוא הוצא ממנה בכוח על ידי חברי הקהילה החסידיים.

לזרוב שהיה מיודד עם גורמים בשלטון הרוסי, פנה למחלקת המשטרה של האימפריה הרוסית, והלשין על רב הקהילה ועל כלל בני הקהילה המשתייכים לחסידות חב"ד, שהם מזייפים מסמכים במטרה לפטור את החסידים מגיוס לצבא הרוסי. לזרוב ציין לדוגמה את המקרה של דוד בוהמן, יהודי שהצליח לחמוק מהצבא לאחר שנציגי הקהילה בסטרדוב נשבעו שהוא מת.

המשטרה אסרה את הרב ניימרק ובנו, יחד עם עוד 80 איש מחברי הקהילה שקיבלו פטור בעבר מגיוס, וסגרה את הישיבה שפעלה במקום. בבית הכלא זכה הרב ניימרק ליחס מכובד מצד הסוהרים והאסירים בכלא, וכונה שם ה"ראבין הקדוש". רבו רבי שמואל שניאורסון שלח לו מכתב בו כתב לו ש"אין לו מה לפחד כלל". החוקרים הגיעו גם לביתו של רבי שמואל במטרה למצוא חומרים מפלילים, אך לא מצאו דבר.

המאסר עורר מהומה גדולה בעיר, גם מצד התושבים הנוכריים בעיר שהעריכו את הקהילה. הקהילה ניסתה להפעיל לחץ על ראשי השלטון, שיבטלו את המעצר. החסידים אף איימו על לזרוב בחרם ונידוי במידה ולא יבטל את התלונה, אך הוא סירב לבטל את ההלשנה.

המשפט

המשפט נפתח בחודש תשרי ה'תרמ"ד (אוקטובר 1883), הקהילה שכרה את העורכי דין: לב קופרניק ואוספנסקי. את כתבי האשמה הכינו: התובע הכללי סמיונוב, החוקר טגנצ'וב ולזרוב.

האשמה העיקרית על הקהילה הייתה בעיקר על כך שנשבעו לשקר במקרה של דוד בוהמן, הסנגוריה טענה שהנשבעים לא היו דוברי רוסית ולא הבינו את הבקשה שהתבקשו להישבע עליה.

המשפט הסתיים בחודש חשוון ה'תרמ"ד, בזיכויו של הרב ניימרק ובעונשים קלים לשאר חברי הקהילה. הרב ניימרק זמן קצר לאחר מכן עזב את משרת הרבנות בסטרדוב ועבר לוויטבסק, את מקומו ברבנות החליף רבי שניאור זלמן שניאורסון.

הפרשה בספרות התקופה

גם בתקופת המשפט לא זכתה הפרשה לסיקור נרחב. להשערת החוקר אהרן צייטלין, הקהילה היהודית היא זאת שדאגה שהפרשה לא תפורסם, מכיוון "שהמלשינות והמשפט חשפו חזיונות קשים ומפוקפקים בחיי היהודים, שהשתיקה יפה להם".

בעיתון המליץ פורסמה ידיעה קטנה על המשפט ונכתב ש-12 יהודים מהקהילה נאסרו על כך שנשבעו לשקר שדוד בוהמן מת, בעיתון המגיד דווח:

בעיר סטאראדוב עמד למשפט הגליל הרה"ג ניימארק הנאשם ברוב פשעים על פי מלשינות אחד מבני עמנו כנודע בהמגיד, ויצא זכאי במשפטו ואתו יצא אור משפט כל הנאשמים עמו יחד אחרי שבעם נדודים בבית האסורים שלוש שנים, כל הערים הקרובות חגגו חג גדול והעיר סטאראדוב צהלה ושמחה

עמנואל זיסקין, בן הקהילה, תיעד את מהלך המשפט בקונטרס בשם "דברי זיכרון". נינו של הרב ניימרק סיקר בהקדמה לספרו "אשל אברהם" את הפרשייה בקצרה.

פישל שניאורסון פרסם בשנת ה'תשט"ו את הפרשה בעיתון העבר, ולאחר מכן בשנת ה'תשי"ז בהמשכים בעיתון הצופה, כפי ששמע מסבו רבה של סטרדוב רבי שניאור זלמן שניאורסון ומאישים נוספים. הסיפור יצא כספר בשנת ה'תשכ"ז תחת השם "כוחה של סנגוריה". בשת ה'תשע"א יצא הספר במהדורה חדשה על ידי מכון "אהלי שם" בו הובא כנספח התכתבות בין רבי שמואל שניאורסון למספר עסקנים בנוגע לפרשה.

קישורים חיצוניים

• פישל שניאורסון, כוחה של סנגוריה, באתר אוצר החכמה
• רבי אברהם יעקב ניימארק, "מהתמונות הנחמדות שנגוזות ועוברות", בתוך: הקדמה לאשל אברהם, תל אביב תרצ"ז, עמ' 6–4, באתר אוצר החכמה.
• נפתלי צבי גוטליב, "סופו של מלשין", בתוך "פניני הכתר", חלק א', באתר אוצר החכמה.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36653126משפט סטרודוב