מרסל אליקים

אין תמונה חופשית

פרופ' מרסל אליקים (1921 - מרץ 2013) היה רופא ישראלי, חתן פרס ישראל לרפואה.

ביוגרפיה

אליקים נולד בפלובדיב שבבולגריה. אמו נפטרה כשהיה בן שבע, ואביו גורש בשנת 1939 אל צרפת ונפטר בה כעבור שנתיים. אליקים נתמך על ידי משפחת אביו וסיים את לימודיו בבית הספר הצרפתי בעיר הולדתו ובקולג' האמריקני בסופיה. הוא החל בלימודי רפואה באוניברסיטת סופיה (1944–1949), עלה בשנת 1949 למדינת ישראל ובשנת 1952 השלים את לימודיו במחזור הראשון של בוגרי בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך שנות לימודיו בישראל, הוא עסק ברפואה כמתנדב במעברת ראש העין. בשנים 1952–1954 שירת בצה"ל במסגרת חיל המדע ובמכון הביולוגי בנס ציונה. במקביל החל לעבוד כרופא במחלקה הפנימית של בית החולים האוניברסיטאי "הדסה", תחת משה רחמילביץ.

בשנים 1960–1962 קיים אליקים עבודת פוסט-דוקטורט במחלקה לפרמקולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה. בשנת 1960 הוא הצטרף גם לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים, תחילה כמרצה בכיר, משנת 1963 כפרופסור חבר ומשנת 1969 כפרופסור מן המניין. בשנים 1960–1969 הוא הועסק גם כרופא הראשי של בית החולים האוניברסיטאי "הדסה", תוך שהוא מסיים את פוסט הדוקטורט ומתמנה ב-1963 למומחה ברפואה פנימית ובקרדיולוגיה. בשנת 1964 נוסד על ידו בית הספר הראשון בישראל ללימודי המשך ברפואה, שפעל בשיתוף האוניברסיטה העברית, בית החולים "הדסה", וקופת חולים כללית. בשנים 1970–1976 ניהל אליקים את המכון ללימודי המשך. במהלך השנים, שימש כחבר מועצת המנהלים של בית החולים "הדסה", חבר בוועדות ובסנאט האוניברסיטה ובשנים 1976–1979 חבר המועצה להשכלה גבוהה.

אליקים עמד במשך עשרים שנים (1969–1989) בראש מחלקה פנימית א' של בית החולים האוניברסיטאי "הדסה". הוא נודע בכושר האבחון שלו ובמהלך שנות עבודתו הוכשרו על ידו מאות תלמידים מישראל ומארצות מתפתחות. משנת 1985 הוא כיהן במקביל כדיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. לאחר פרישתו לגמלאות מהאוניברסיטה, היה אליקים למנהל המחלקה הפנימית של בית החולים "ביקור חולים" (1989–1997). במהלך תקופה זו, היה שותף להקמת יחידת הדיאליזה בבית החולים. לאחר מכן הוא מונה לנציב קבילות הציבור במשרד הבריאות.

בתחום המחקר תרם אליקים לחקר מחלות לב ומחלות כבד והיה בין הראשונים למציאת טיפול במחלת הקדחת הים התיכונית. בשנים 1974–1980 הוא כיהן כיו"ר הראשון של המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית, יו"ר ועדת המחקר של האיגוד האסיאתי לקרדיולוגיה (1968–1972), וכן יו"ר מייסד של האיגוד הישראלי לחקר הכבד (1972–1976). במהלך שנות עבודתו פורסמו על ידו למעלה מ-200 מאמרים, כמו גם הספר "Recurrent Polyserositis" ושלושה ספרים נוספים שערך.

עבודתו ארוכת השנים בתחום הרפואה זיכתה אותו בפרסים רבים: פרס בן ארי לרפואה פנימית (1950), פרס פרדגרין למחקר שטח הקרדיו-וסקולרי (1952), פרס צוילינג לתרומה מצטיינת לעיתון "רפואה" (1952), תואר התלמיד המצטיין בכל הזמנים מטעם בית החולים האוניברסיטאי "הדסה" (1987), פרס על תרומתו להפחתת התמותה של נשים הרות (1997), פרס על תרומתו לחקר הקדחת הים התיכונית (1997), אות יקיר ירושלים (1998) ופרס ישראל לרפואה (2001).

בין תלמידיו : פרופ' ראובן ויסקופר.

אליקים נפטר ב-2013, נטמן בהר המנוחות והותיר אחריו שני בנים רופאים, שניהם מנהלי מחלקות.

קישורים חיצוניים

• מרסל אליקים באתר פרסי ישראל
• ‫ עופר אדרת, מת פרופ' מרסל אליקים - "בן דור הנפילים של הרפואה", באתר הארץ, 2 במרץ 2013‬

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24883960מרסל אליקים