מרטין לאורי
 |
תומאס מרטין לאורי (באנגלית: Thomas Martin Lowry; 26 באוקטובר 1874 – 2 בנובמבר 1936) היה כימאי פיזיקלי אנגלי אשר פיתח בו זמנית ובאופן בלתי־תלוי עם יוהנס ניקולאוס ברונסטד את תאוריית ברונסטד–לאורי לחומצות ובסיסים.[1] היה חבר־מייסד ומאוחר יותר אף נשיא של אגודת פאראדיי.
ביוגרפיה
לאורי נולד בלאו מור, ברדפורד, מערב רידינג של יורקשייר, אנגליה, במשפחה קורנית. הוא היה בנו השני של הכומר א.פ. לאורי שהיה שר הכנסייה הוסליאנית באלדרשוט מ-1892 עד 1919. הוא התחנך בבית הספר קינגסווד, באת', סומרסט,[2] ולאחר מכן במכללה הטכנית המרכזית בדרום קנזינגטון. באותן שנים הוא הבין שהוא רוצה להיות כימאי. הוא למד כימיה אצל הנרי אדוארד ארמסטרונג, כימאי אנגלי שתחומי העניין שלו היו בעיקר בכימיה אורגנית אך כללו גם את טבעם של יונים בתמיסות מימיות. מ-1896 עד 1913 היה לאורי עוזרו של ארמסטרונג, ובין 1904 ל-1913 עבד כמרצה לכימיה במכללת ההכשרה של וסטמינסטר. בשנת 1913 הוא מונה לראש המחלקה הכימית בבית החולים גיא, והיה למורה הראשון לכימיה בבית ספר לרפואה שהפך לפרופסור באוניברסיטת לונדון. משנת 1920 ועד מותו, שימש לאורי כיו"ר לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת קיימברידג'. הוא נישא לבתו של הכומר סי' ווד בשנת 1904 והותיר אחריו אלמנה, שני בנים ובת.
מאז 1903, עת הוקמה אגודת פאראדיי, לורי היה חבר פעיל בה, ואף היה נשיאהּ בשנים 1928–1930. ב־1914 נבחר כעמית בחברה המלכותית. במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, לורי עסק בניהול פעילות מילוי־פגזים (1917–1919), עבד עבור ועדת לוחמת החפירים, ועדת הלוחמה הכימית, וּועדת החימוש. על שירותו זה, עוטר בחברות במסדר האימפריה הבריטית ובמסדר ה"קדושים" מוריס ולזארוס.
לקריאה נוספת
- N. T. M. Wilsmore, W. J. Pope, W. S. Calcott, F. W. Edwards, Obituary notices: John Kenneth Harold Inglis, 1877–1935; Thomas Martin Lowry, 1874–1936; Camille Matignon, 1867–1934; Julius Arthur Nieuwland, 1878–1936; P. A. Ellis Richards, 1868–1936; Percy Richard Sanders, 1875–1937, J. Chem. Soc. 0, 1937, עמ' 700–711 (2–6) doi: 10.1039/JR9370000700
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Society of Chemical Industry, Journal of the Society of Chemical Industry, N/A, 1923
- ^ William Jackson Pope, Thomas Martin Lowry, 1874-1936, Obituary Notices of Fellows of the Royal Society 2, 1936-01-01, עמ' 287–293 doi: 10.1098/rsbm.1938.0009
