מקומות האסורים בדברים שבקדושה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, מכלולזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מכלול היצירה היהודית" של המכלול והוא בשלבי כתיבה. הערך הגיע לשלב הסופי של יצירתו, וכותבו מעוניין כעת בהערותיכם ובהשגותיכם בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!
תחרות 2.jpg
מקומות האסורים בדברים שבקדושה
(מקורות עיקריים)
מקומות האסורים בדברי קדושה
מקרא ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים י"ג-ט"ו
תלמוד בבלי מסכת ברכות, דף כב עמוד א - דף כו עמוד א
משנה תורה הלכות קריאת שמע, פרק ג'
שולחן ערוך

אורח חיים, סימן עג

- אורח חיים, סימן פז

מקומות האסורים בדברי קדושה, הם מקומות שיש בהם דבר מטונף (כגון צואה, שתן או ביוב), או שהם מיועדים לדברים כאלו (כמו שירותים, בית מרחץ וכדומה), אף אם הם נקיים. במקומות אלו אסור לומר, ואף לחשוב ("להרהר") בדברי תורה, או בדברים שבקדושה (כגון קריאת שמע או תפילה).

בנוסף, איסור זה קיים גם מול ערווה גלויה, שאסור לומר מולה דברי קדושה. לעניין זה, ערווה כוללת בנוסף לערוות איש או אשה, גם אברים שאמורים להיות מכוסים בגוף האשה. כחלק מאיסור זה, אסור לאדם לדבר דברי קדושה בשעה שערוותו גלויה, או שאין חציצה בין ליבו לערווה.

אף ששני איסורים אלו נלמדים מאותה פרשה בחומש דברים, הם חלוקים במספר דינים עיקריים: בערווה, האיסור הוא רק מולה ולא כאשר היא נמצאת מאחוריו, רק כאשר תנאי התאורה מאפשרים לראותה והאיסור אינו כולל מחשבה ("הרהור") בדברי תורה. בצואה (וכדומה) האיסור קיים גם כאשר היא מאחוריו (בטווח של ארבע אמות), גם בחשיכה ואפילו מחשבה אסורה בסביבת צואה. מאידך, בעוד שכיסוי זכוכית מועיל לצואה אף שהיא נראית דרכו, לערווה, כיסוי זכוכית או חלון אינו מועיל.

מקור הדין

המקור לדין מופיע בתורה, בחומש דברים:

וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ

מפסוקים אלו לומדים חז"ל שעל האדם לדאוג לשמירת ניקיון מחנה ישראל בכך שיעשה את צרכיו רק במקומות מוגדרים מחוץ למחנה ("ויד תהיה לך מחוץ למחנה")[1]. ולאחר מכן לכסות את צואתו ("ושבת וכיסת את צאתך")[2]. בנוסף, על האדם לוודא שבשעה שאומר דברי קדושה ("ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך"[3]) לא יהיה בסביבתו צואה וכדומה ("והיה מחנך קדוש")[2]. כמו כן, נלמד מפסוק זה, שבשעה שהאדם מדבר דברי קדושה, לא יראה ערווה, וערוותו לא תהיה גלויה ("ולא יראה בך ערוות דבר")[א]

התורה מדגישה, שאי-הקפדה על דין זה, עלול לגרום להסתלקות השכינה מעם ישראל: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ט"ו)[4].

התלמוד מקשר דין זה לפסוקים נוספים:

אמר רב מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי עליו [מי שאינו מקפיד על קיום דין זה] הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו [בהם][5]. רבי אסי אמר: הוי מושכי העון בחבלי השוא[6][ב]. רב אדא בר אהבה אמר מהכא (מארמית - מכאן): כי דבר ה' בזה[7]. ואם פסק מה שכרו? אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר: ובדבר הזה תאריכו ימים[8].

הדברים שאסור לאמרם

האיסור כולל אמירת קטעי תפילה, ברכות, לימוד תורה, אמירת הלכות וכדומה, וכן שבעת שמותיו של ה' שאינן נמחקים, והוא תקף בכל שפה[9].

בתלמוד מובא, שהאיסור כולל גם ברכת "שלום", מכיון ש"שלום" זהו אחד משמותיו של ה'[10]. רוב הראשונים פסקו דין זה להלכה[11] אך הרמב"ם לא הביא את הדין, ויש שהסיקו מכך שסובר שאין איסור בברכת שלום[12]. להלכה, נפסק בשולחן ערוך שאסור, מלבד בחדר האמצעי של בית המרחץ[13].

יש אוסרים אף לקרוא בשמו של אדם ששמו "שלום" במקומות אלו[14], ויש מתירים[15].

גם המילה "רחמנא" (בארמית: רחמן[16]) נחשבת לשמו של הקב"ה ואסור לאמרה במקום מטונף[17].

לגבי הכינוי "רחום", נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ם אין בו קדושה, ומותר להזכירו בכל מקום[18], ואילו לדעת הראב"ד, מאחר שלכינוי אין משמעות נוספת מלבד התייחסות לה', נחשב אף הוא כשם ה'[19]. בשולחן ערוך נפסק שכינויים אלו מותרים[20], אולם יש מהאחרונים שאוסרים[21]. שאר הכינויים, כגון "נאמן" ועוד - מותרים[9].

ערווה

בתורה, איסור אמירת דברי קדושה מול ערווה נאמר בלשון ראיה, ולכן האיסור הוא גם מול ערוה מכוסה בכיסוי שקוף או מעבר לזכוכית. בתנאי תאורה שאינם מאפשרים את ראיית הערוה, אין איסור, ויש שסוברים שעצימת עיניים מועילה אף אם ניתן לראות[22], פוסקים רבים סבורים שעצימת עיניים אינה מספיקה, ויש לסובב את כל הגוף לצד אחר[23]. במקרה שהערווה מכוסה בכיסוי שקוף, מועילה עצימת עיניים[24].

בשונה מצואה שהאיסור הוא אפילו במחשבה ("הרהור"), מול ערווה אסור רק דיבור בפה. דבר זה נלמד מלשון הפסוק "ולא יראה בך ערות דבר", כלומר, הדיבור בלבד הוא שאסור ולא המחשבה, אין הבדל אם מדבר בקול או רק בשפתיים.

קטן שאינו ראוי לביאה (ילד מתחת לגיל תשע וילדה שטרם מלאו לה שלש שנים), דעת רבי משה איסרליש שמותר לדבר דברי קדושה מול ערוותו הגלויה, ודעת רבי יוסף קארו שאסור[25]. נחלקו הפוסקים האם לעניין טפח באשה ערווה האיסור הוא מגיל שלש כמו בערווה ממש[26] או שדין זה הוא רק בגיל מבוגר יותר, שאדם נמשך אליהן[27].

גם מול ערוות גוי אסור לדבר בדברי קדושה. דבר זה נלמד מהאמור אצל נח: "וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ" (ספר בראשית, פרק ט', פסוק כ"ג)[28].

יש שאוסרים לדבר דברי קדושה גם מול ערווה הנראית במסך או ראי[29], ויש מתירים[30].

האיסור קיים גם בזמן שערוות האדם המדבר מגולה, על-אף שהוא אינו רואה אותה[31]. דבר זה נלמד מלשון הפסוק "וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה", כלומר, שלא יוכלו לראות את הערווה הגלויה, אדם אחר[32] או ה'[ג][33].

באשה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קול באשה ערווה, כיסוי ראש לנשים (הלכה)

מלבד האיסור מול ערווה, שמתייחס אף לערוות גבר, אצל אשה ישנם דברים נוספים שנחשבים לערווה:

  • טפח באשה ערווה - בכל מקום בגוף האשה שאמור להיות מכוסה, חשיפה בגודל טפח נחשבת לערווה מגולה. מסקנת הגמרא שדין זה נאמר "לאשתו - ולקריאת שמע"[34].

להלכה נפסק בשולחן ערוך שגילוי טפח מאיברים בגוף האשה שאמורים להיות מכוסים - נחשבים לערווה, ואסור לדבר מולם דברי תורה, אך שיטת הרמ"א שטפח נאמר רק ביחס לאשתו, ואילו לגבי נשים אחרות אפילו פחות מטפח נחשב לערווה[35] [ד].

גם לשיטה שעצימת עיניים אינה מועילה בערוה ממש, יש אומרים שבאיברים המכוסים מועילה עצימת עיניים[36] אך יש שאוסרים גם בזה[37].

גוף האשה שונה מערווה ממש, בכך שהאשה עצמה מותרת באמירת דברי קדושה בזמן שהיא רואה את אבריה המכוסים. רוב הפוסקים סוברים שאין איסור לאשה גם כשהיא רואה איברים מכוסים של אשה אחרת (מלבד כשרואה ערוותה), אך יש אוסרים[38].

  • שיער באשה ערווה - שיער ראש אשה נשואה נחשב לאברים המכוסים[ה], אבל אינו נחשב לערווה אצל בתולות. ההיתר הוא רק לבתולות שלא התקדשו, אך שיער בתולות שנבעלו או שקיבלו קידושין על-אף שעדיין לא התחתנו, נחשב לערווה[39]. לגבי נשים שאינן יהודיות הסתפקו הפוסקים, האם מכיון שאינן מחויבות לכסות את הראש, גם אין זה נחשב לערווה. ספק זה הוא רק לגבי שיער ולא שאר הגוף, שטפח מאשה גויה נחשב כערווה[40]. מאידך, יש פוסקים שאפילו יהודיה שמחויבת לכסות את שערה, אם בקביעות הולכת בשיער מגולה, מותר לדבר דברי קדושה גם כאשר רואים את שערה, כמו שיער בתולות שפטורות מלכסות את שערן[41].
  • קול באשה ערווה - חז"ל למדו שגם קול זמר של אשה נחשב לערווה מהפסוק "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב" (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק י"ד), ובשל כך כתבו הראשונים שאסור לדבר דברי קדושה כשאדם שומע קול זמר של אשה - אפילו אשתו, כיון שדבר זה נחשב כראיית ערווה[42]

האחרונים סייגו, שבמקומות שאין אפשרות להימנע מכך, ששומעים נשים שרות ואין אפשרות לכפות עליהן לחדול מכך, עדיף לדבר דברי תורה מאשר להתבטל מהם לגמרי, משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק קכ"ו), אך יש להתאמץ לכוון את הלב רק לדברי הקדושה בהם הוא עוסק[43].

יש מתירים לדבר דברי קדושה כאשר שומע קול זמר של אשה שאינו מכיר ולא ראה אותה – במציאות או בתמונה[44].

ליבו רואה את הערווה

האיסור גם קיים גם אם ליבו רואה את הערווה, על - אף שאינו רואה אותה בעיניו, כמו כן אין חילוק בין ערוותו לערוות אדם אחר[45] [ו].

בתלמוד מובאת מחלוקת האם האיסור קיים גם באיברים אחרים הרואים את הערווה. למסקנה, האיסור הוא רק בלב ולא בשאר האיברים, משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת[ז], אך אסור שאחד מאבריו יגע בערווה[46].

ההשלכות המעשיות לאיסור זה הן רק במקרה בו ערוות האדם מכוסה, ועיניו לא רואים ערווה, אך ליבו רואה:

  • הישן ערום בטליתו - אדם השוכב עירום מתחת לשמיכה ומוציא את ראשו, או שלובש חלוק שאין בו חציצה בין ליבו לערווה, אף על פי שערוותו מכוסה ועיניו לא רואות אותה, ליבו רואה את הערווה ואסור לדבר דברי תורה עד שיצמיד את הבגד לליבו, או שיחצוץ בזרועותיו בין ליבו לערווה[ח][47].
  • כנגד ערוות חברו - אדם שנמצא עם אדם אחר בתוך מים צלולים, אף אם הוא לבוש בבגד שמכסה את ערוותו, או שחוצץ בזרועותיו בין ליבו לערווה, כיון שליבו נמצא בתוך המים מול ערוות חבירו, אסור הוא לדבר בדברי קדושה[48]. אם ליבו מכוסה בבגד או שמוציא את ליבו מחוץ למים - מותר, בתנאי שאינו רואה בעיניו את ערוות חבירו. במים עכורים שריחם אינו רע - מותר[ט][49].
  • שנים שישנים במיטה אחת - שנים ששוכבים ערומים תחת אותה שמיכה, על אף שחוצצים בזרועותיהם בין ליבם לערווה, אסורים בדברי תורה מכיון שלב כל אחד מהם רואה את ערוות חבירו, וראו להלן[50].

שנים שישנים במיטה אחת

שני אנשים ששוכבים ערומים תחת אותה שמיכה, אסורים בדברי תורה, אם יש מגע בין האנשים מהמותניים ולמטה[י][51], אפילו אם הוציאו ראשם מחוץ לשמיכה - כך שאינם רואים את הערווה בעיניהם, ואף כיסו את ליבם בשמיכה או בגד אחר. אם אין גופם נוגע אחד בשני, יש מתירים לקרוא אפילו פנים מול פנים[52] ויש אוסרים, אלא אם כן מפנים את גבם האחד לחבירו, או ששוכבים רחוק האחד מהשני[53].

מי ששוכב במיטה עם בניו הקטנים[י"א] יכול לקרוא קריאת שמע ולדבר דברי קדושה בלי הפסקת בגד, ובתנאי שהסב את גבו, אך בניו הגדולים הינם ככל אדם[54], וכן קטנים שאינם בניו[55].

נחלקו בתלמוד לגבי אדם ששוכב במיטה אחת עם אשתו[51]. הרמב"ם פסק להקל שמותר אפילו אם נוגעים[56] וכן פסק בשולחן ערוך, אך מוסיף שעדיף להחמיר שאשתו היא ככל אדם כיון שיש הסוברים שהדבר אסור[57]. גם לשיטה שמותר, נפסק במשנה ברורה שצריך להפנות את גבו, ואם שניהם רוצים לקרוא קריאת שמע - שניהם צריכים להפנות את גבם[58].

צואה (וכדומה)

התורה אסרה לדבר בדברי קדושה בסביבת צואה, שתן[59], אשפה שריחה רע, כלי המיועד לצואה (גרף של רעי) וכלי המיועד לשתן (עביט של מי רגלים)[60]. מלבד אשפה שריחה רע, האיסור הוא גם אם האובייקטים אינם מדיפים ריח. מכיון שהאיסור נאמר בלשון "מחנה" המתייחס למיקום, האיסור קיים במקום בו מונחת הצואה, ברדיוס של ארבע אמות (כשני מטרים), אף שאינו מול האדם. במקרה בו הצואה נמצאת לפניו, צריך להתרחק עד מקום שלא יכול לראותה או להפנות את גבו אליה[61].

סוג הצואה האסורה

הצואה שגורמת לאיסור זה היא אפילו צואה יבשה וגם אם אינה פולטת ריח רע, אך צואה יבשה מאוד - מותרת. בתלמוד הובאו שתי שיטות מה ההגדרה של צואה המותרת: דעה אחת סוברת שצואה שמתפוררת על ידי זריקה היא הצואה המותרת, והדיעה החולקת סוברת שהצואה המותרת היא צואה שמתפוררת על ידי גלגול. להלכה נחלקו בכך הפוסקים: שיטת הרמב"ם והשולחן ערוך שהותרה צואה שמתפוררת על ידי זריקה, ושיטת הרמ"א שהותרה צואה המתפוררת על ידי גלגול[62].

יש להרחיק מצואת אדם קטן, רק אם הגיע למצב פיזי שמאפשר לו לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס[63] אף אם בפועל לא אכל מעולם כך. אך אם עדיין לא הגיע לגיל שבו תינוקות אוכלים שיעור זה, או שגופו חלש ובשל כך לא היה יכול מעולם[64] לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס, אין חובה להרחיק מצואתו, אך עדיף להרחיק אפילו מצואת קטן בן שמונה ימים. גדול - ולעניין זה נחשב לגדול אף ילד בן שש - יש להרחיק מצואתו בכל מקרה[65].

ככלל, אין צורך להרחיק מצואת בעלי חיים אם אין בהם ריח רע, אך ישנם מספר סוגי בעלי חיים שצואתם מסריחה ביותר, ויש להרחיק מצואתם כמו מצואת אדם: שתן וצואה רכה של חמור בזמן שהוא בא מהדרך, וצואת חתול ונמיה. צואת תרנגולים - אם היא אדומה או שהיא מתרנגולים אדומים (תרנגול הודו). צואת כלב וחזיר יש להרחיק מהם רק אם מונחים בתוכם עורותעיבוד)[66].

שתן

בשונה מהרשימה המנויה לעיל, שתן נאסר מהתורה רק בשעת הטלתו. לאחר הטלתו, בזמן שהוא מונח בכלי (שאינו עביט של מי רגליים) או על הקרקע, אינו אסור מהתורה אלא מדרבנן[67]. בשל כך, ישנם מספר הבדלים בין צואה וכדומה לבין שתן:

  • ביטול - בשונה מצואה שיש צורך לכסות אותה בכדי לומר דברים שבקדושה בסמוך לה או מולה, בשתן מספיק לשפוך לתוכו רביעית מים, כדי לבטל את איסורם. חלק מהראשונים[68] פירשו שכמות מים קטנה לא תועיל לבטל כמות גדולה של שתן, ולכן נפסק בשולחן ערוך שיש לשפוך רביעית על כל הטלה[69]. ויש שסוברים שרביעית אחת מספיקה גם להטלות מרובות[70].
  • בספק - במקרה בו יש ספק האם יש צואה בסביבת האדם: בבית, כיון שבדרך כלל הוא נקי, מותר לקרוא אף בספק צואה או שתן. באשפה, שעל פי רוב מכילה צואה ושתן, אסור לקרוא בספק צואה, אך בספק שתן מותר[71].
  • בדיעבד - אדם שאמר דברי קדושה שהוא מחויב לאומרם (כמו קריאת שמע, תפילה וכדומה) במקום בו יש צואה, מחויב לחזור ולאומרם, אך מי שעשה זאת במקום בו יש שתן, יש הסוברים שאינו מחויב לחזור[72].

דינים נוספים

בנוסף על האיסור בסביבת הצואה, האיסור חל גם כשהצואה מול האדם - בכל טווח הראייה. לעניין זה, "טווח הראייה" נמדד באור ובאדם שראייתו תקינה, ובתוך טווח הראייה האיסור הוא לכל השיטות אף בעצימת עיניים או באדם עיוור ואפילו במקום חשוך[73].

נחלקו הראשונים במקור איסור זה: הרשב"א לומד דין זה מהמילים "ולא יראה לך", שלעניין זה מתפרשות גם לגבי צואה, ולפי זה האיסור הוא מדאורייתא, ואילו הרא"ש סובר שהאיסור מול צואה שנמצאת מחוץ לארבעת אמותיו, הוא מכיון שהוא נכלל ב"מחנה" של האדם. בשיטת הרא"ש נחלקו האחרונים, האם איסור הוא מדאורייתא או מדרבנן: ישנם הסוברים שאיסור זה הוא מדרבנן[74], ויש שסוברים שהאיסור מדאורייתא לכל השיטות[75] וישנם גם המסתפקים האם איסור זה הוא מדרבנן או מדאורייתא[76][77].

צואה מכוסה מותרת, גם אם הכיסוי שקוף[78] אך זאת בתנאי שאין האדם מריח את הצואה[י"ב].

בתלמוד הובאה מחלוקת מהם האיברים שצריכים להיות נקיים בשעת אמירת דברי קדושה: דעת רב הונא היא שרק הפה והאף צריכים להיות נקיים, [י"ג][79], ואילו שיטת רב חסדא היא שעל כל אברי האדם להיות נקיים ובמקום נקי[י"ד][80].

להלכה נפסק שיש לנהוג כשיטת רב חסדא שאסור לדבר דברי קדושה בשעה שיש צואה על הגוף, אף שהצואה מכוסה בבגד, או כשמכניס את ידיו לבית הכסא דרך חור[81], אבל בלית ברירה, יש שמתירים לסמוך על דעת רב הונא שרק על הפה והאף להיות נקיים[82].

צואה בפי הטבעת אסורה לכל הדעות אפילו בכמות מזערית[ט"ו], אך רק במקום שנראה כאשר האדם יושב. מקום שאינו נראה אף בישיבה אינו אוסר, משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת[83]

בסביבת צואה - להבדיל מערווה - האיסור כולל גם את המחשבה ("הרהור") בדברי קדושה[ט"ז]. מטעם זה נאסר בתלמוד על תלמיד חכם לעמוד באזור מטונף, כיון שתלמיד חכם מהרהר באופן קבוע בדברי תורה[84].

רבי יוסף תאומים סובר שלשיטת הרא"ש איסור זה הוא גם בצואה שנמצאת מול האדם, במרחק יותר מארבע אמות[י"ז][76].

ריח

נחלקו בתלמוד האם יש איסור גם בריח רע. רב הונא סובר שאין כל איסור בריח רע, והאיסור נאמר רק על הצואה עצמה, ורב חסדא סובר שריח רע, אם יש לו עיקר - כלומר שהוא נפלט מצואה וכדומה, יש לו דין של צואה עצמה וצריך להתרחק ארבע אמות ממקום שנפסק הריח[85]. הרמב"ם פסק להלכה שצריך להתרחק מהצואה ארבע אמות, בתנאי שנפסק הריח, ואם הריח מתפשט יותר מארבע אמות - צריך להתרחק עד למקום שכלה הריח[י"ח], אך הראב"ד חולק על הרמב"ם, וסובר שמהתלמוד נשמע כדברי רב חסדא, ומוסיף שכך פסק רבינו האי גאון[86]. בשולחן ערוך נפסק כשיטת רב חסדא שהריח של הצואה מוגדר כאילו הוא עצמו צואה, ויש להתרחק ממקום שכלה הריח ארבע אמות נוספות. איסור זה חל אפילו אם יש לאדם מחלה שפוגעת בחוש הריח (כגון תתרן), [י"ט][87]. ריח רע שאין לו עיקר (הפחה), שיוצא מגופו של אדם אחר, אינו אוסר את הדיבור בדברי תורה[88] [כ] אך אמירת דברי קדושה כמו קריאת שמע וכדומה- אסור[89]. אין צורך להתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח כמו בריח רע שיש לו עיקר, אלא רק עד מקום שכלה הריח. לאדם שאינו מסוגל להריח מותר לדבר דברי קדושה במקום בו יש ריח רע שאין לו עיקר[כ"א][90]. יש אחרונים הסוברים שריח רע שמגיע מחוץ לחדר, או שמגיע מצואה מכוסה, מוגדר כריח רע שאין לו עיקר[91], ויש החולקים וסוברים שמוגדר כריח רע שיש לו עיקר[92]. יש המתירים לדבר דברי קדושה במקום שיש בו ריח רע שאין לו עיקר, אם קיים ריח אחר שגובר על הריח הרע – שריפה, בושם, מטהר אויר וכדומה[93]

בית הכסא

בתלמוד נאמר שבבית הכסא אין לדבר - ואף להרהר - בדברי קדושה גם במקרה שבית הכיסא נקי[94]. בזמן התלמוד בית הכיסא היה בנוי ללא חפירה שאספה את הצואה, אלא הצואה נשארה על פני הקרקע[95]. בשונה מכך, בית הכיסא של הפרסים ("בית הכיסא דפרסאי") היה בנוי בשיפוע, כך שהצואה התגלגלה מחוץ לבית הכיסא, למרחק שחל יותר מארבע אמות, ולכן בית כיסא כזה אינו מוגדר כבית הכיסא, ומותר לדבר בתוכו דברי קדושה[96]. בבית הכיסא שהיה בתקופת הראשונים נאספה הצואה בתוך חפירה, ובכך היה דמיון לבית הכיסא דפרסאי, אך הראשונים פסקו שיש לו דין של בית הכיסא משתי סיבות: א. הצואה נאספה בתוך בית הכיסא עצמו. ב. מצוי שיש בו שתן מחוץ לגומא[97].

האחרונים נחלקו האם איסור אמירת דברי קדושה מול בית הכיסא הוא דווקא אם אין מחיצות לבית הכיסא, או שהאיסור הוא אפילו מול מחיצות בית הכיסא. בשולחן ערוך נפסק שמול מחיצות בית הכיסא אין כלל איסור[98], וכך סבורים גם הב"ח והפרי חדש, שמחיצות שגובהן עשרה טפחים מפסיקות ומותר לדבר דברי קדושה מולן. אך דעתם של פוסקים אחרים היא, שהאיסור הוא גם מול המחיצות[99] גם לדעת האוסרים, האיסור הוא רק במחיצות שנעשו רק לבית הכיסא, אבל מחיצה שמשמשת מצידה מבנה אחר - אינה אוסרת[100]

החזון אי"ש סובר שמול מחיצות השירותים בימינו אין איסור, בשל מספר סיבות: א. אפילו בתוך השירותים אין הדבר ברור שנחשב לבית הכיסא, כיון שהצואה לא מתעכבת אלא מפונה בסיום כל שימוש. ב. האסלה בנויה מחרסינה שדומה לחרס מצופה זכוכית שהתירו אותו רוב האחרונים. ג. הקירות משמשים גם את חדרי הבית. ד. הצואה לא נוגעת במחיצות השירותים[101].

בתלמוד מובא שאין מניעה לדבר דברי קדושה מול בית כיסא שטרם נעשה בו שימוש ("בית הכיסא חדש") אף שהוא בטווח הראיה, אך התלמוד נשאר בספק האם מותר לדבר דברי קדושה בתוך בית כיסא חדש. להלכה נפסק שאסור לדבר דברי קדושה בבית הכיסא חדש[102] אך מותר להרהר[103].

הפוסקים בדורות האחרונים נדרשו לשאלה על השירותים בזמננו, כיון שמצד אחד מנקים אותם מיד אחרי כל שימוש והם נשארים נקיים, אך מצד שני, הצואה אינה מפונה מיידית אלא רק בסיום השימוש ולכן המקום משמש לאיסוף הצואה[104]. למעשה פסקו שיש להחמיר ולהחשיב את השירותים כבית הכיסא רגיל, אך דעת רבי משה פיינשטין שמותר מול שירותים אפילו כשדלתו פתוחה.

אשפה שריחה רע

מיכל אשפה בירושלים.

גם דברים שבעיקרם אינם מטונפים, אך לאחר זמן מתקלקלים ומדיפים ריח רע, נחשבים כמו צואה ויש להרחיק מהם מדאורייתא[105], אך אם לאחר זמן פג הריח - התבטל האיסור[106]. מדין זה, מי רגלים, אף שאיסורם לאחר הטלתם הוא מדרבנן, אם הסריחו איסורם מדאורייתא, ולכן, משתנות ציבוריות הינם בית הכיסא מדאורייתא - אם השתן שבתוכם הסריח[107].

פח אשפה ביתי מכיל על פי רוב גם מוצרים שאינם מסריחים ולכן אינו מוגדר כגרף של רעי, ובזמן שהוא נקי[108] ואינו פולט ריח רע, מותר לדבר בסביבתו דברי קדושה. אם הפח סגור במכסה מותר גם אם אינו נקי, אם הריח לא יוצא מחוץ לפח.

פחי אשפה ברחוב, מוציאים בדרך כלל ריח שגורם לאשפה בתוכם להיחשב כמו צואה, ולכן יש להתרחק עד מקום שאינו מריח את הריח הרע. מכיון שהפחים נחשבים בדרך כלל לרשות אחרת, לדעות שהפסקת רשות מחשיבה את הריח הרע כריח שאין לו עיקר יש להתרחק רק עד מקום שאינו מריח, אך לסוברים שגם ריח שמגיע מרשות אחרת נחשב לריח רע שיש לו עיקר צריך להתרחק ארבע אמות מהמקום בו מסתיים הריח. יש מסייגים, שבמקרה שהפח נאכל על ידי הפסולת הוא הופך לגרף של רעי וצריך להתרחק ארבע אמות ממקום שמסתיים הריח, ואם הפח לפניו גם עד מקום שאינו רואה אותו, אפילו אם הפח מכוסה וגובהו עשרה טפחים[109].

גרף של רעי

כלי המיועד לצואה (גרף של רעי) או לשתן (עביט של מי רגלים), אם הם עשויים מחומר שמתנקה בקלות כמו מתכת וזכוכית[110], מותר לקרוא בסביבתו או מולו אם הוא ריק, נקי ואינו פולט ריח רע. אך כלים העשויים מחומרים שאינם מתנקים בקלות כמו חרס ועץ - אסורים מדאורייתא[111] אף כשהם ריקים ונקיים - כיון שהם מוגדרים כמו בית הכיסא שהוא מקום מאוס מצד עצמו ולא רק מצד הצואה שהוא מכיל[112]. בכלי העשוי מחרסינה, מסתפק בביאור הלכה, ומסקנתו שיש להחמיר[113]. כלי שמיועד לדברים נוספים מלבד השימושים הנ"ל, כגון דלי שמשמש גם לשטיפת רצפה וכדומה, או עביט של מי רגליים ששופך לתוכו רביעית מים לאחר כל הטלה, מותר לדבר מולו דברי קדושה כשהוא נקי ואינו פולט ריח[114] [כ"ב]. הראשונים נחלקו האם מועיל להפוך את הגרף או העביט על פיו[115] או לא[116]. להלכה נפסק שלא מועיל להפוך את הגרף או העביט[כ"ג], אך בכלי ממתכת, שאינו נחשב לגרף של רעי, מועילה הפיכתו על פיו אם לא יוצא ממנו ריח רע[117].

יש אוסרים לדבר דברי קדושה מול צינור ביוב, גם אם הוא עשוי ממתכת[118]. ויש שפסקו שמותר[119].

מקומות נוספים

מרחץ

חדר רחצה ממוצע בדירת מגורים בארצות הברית. החדר מכיל מקלחת גדולה ואסלה.

גם בית מרחץ נחשב כמקום שאסור לומר בו דברי קדושה[כ"ד]. האיסור הינו אף בזמן שהמרחץ נקי וריק מאדם. מרחץ חדש שלא רחצו בו מעולם, אינו מוגדר כמרחץ לעניין זה[120]. בזמן התלמוד בית המרחץ היה בנוי משלשה חדרים: בפנימי היו רוחצין ובו כל האנשים עמדו ערומים, האמצעי הוא חדר ביניים שאליו יוצאים מהחדר הפנימי, לובשים את החלוק ויוצאים לחדר החיצוני בו היו מסיימים להתלבש[121] .

החדר הפנימי אסור בדברי תורה כבית הכיסא, החיצוני מותר לגמרי, ובאמצעי מותר לשאול בשלום אדם, מותר להרהר בדברי תורה ואין צורך לחלוץ את התפילין למי שנכנס בעודו לבוש בהם, אך אסור לדבר דברי תורה וגם אין להניח שם תפילין[122].

רבי עובדיה יוסף מתיר להרהר בדברי תורה באמבטיה, אם אין בחדר גם שירותים[123].

מחילוק הדינים בין מקום שאנשים שוהים בו בעירום לבין מקום ששוהים שם לבושים, מביא רבינו מנוח דעה שגם מקוה טהרה דינו כמרחץ, מכיון שדרך בני אדם להיות שם ערומים. הוא עצמו שולל דעה זו[124]. להלכה, נחלקו בכך האחרונים: המגן אברהם פסק כשיטתו של רבינו מנוח שמקוה שמימיו קרים אינו נחשב למרחץ, ובפרי מגדים נוסף שאפילו מקוה מחומם אינו נחשב למרחץ[כ"ה][125]. הט"ז חולק על פסיקת המגן אברהם, וסובר שמקוה נחשב כמו חדר אמצעי של מרחץ[כ"ו], ולכן אסור לברך שם שום ברכה ולדבר בדברי קדושה, חוץ מברכת הטבילה שאין אפשרות לברכה במקום אחר. בתוך מי המקוה מותר לדבר דברי קדושה, ויש לוודא שאין אנשים ערומים מול המברך[126]. בימינו, שמקוואות הטהרה מחוממים, אך מקפידים על נקיונם, קבעו פוסקים רבים שמותר לברך את ברכת הטבילה במקוה[127].

בית קברות

איסור זה הוא גם בבית קברות או בסמוך לו, וכן בסמיכות למת בתוך ארבע אמות, בטעם הדבר נחלקו שני התלמודים: לדעת הירושלמי משום שטומאת המת היא בטווח של ארבע אמות מהמת, ואסור לומר דברי קדושה במקום טמא[128], ולדעת הבבלי טעם האיסור מדין לעג לרש, מכיון שהמת אינו יכול לקיים מצוות[129].

הראשונים חלקו בדין מי שקרא קריאת שמע במקומות אלו האם יצא ידי חובתו, מדברי הרמב"ם נראה שגם בדיעבד לא יצא ידי חובתו וחייב לקרוא שוב[130]. אך יש שלומדים בדבריו שהאיסור הוא לכתחילה ובדיעבד יצא ידי חובה[131], וכדעת הראב"ד שסובר בפירוש שבדיעבד יצא ידי חובה[132].

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. רש"י (על הפסוק בחומש) מסביר ש"לא יראה" הכוונה היא שה' לא יראה את הערווה גלויה; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד א.
  2. רש"י מסביר שהכוונה היא שהאדם מושך על עצמו עוון בדבר קל - דיבור. התוספות מפרשים את המילה "שווא" כמו "חינם", כלומר, היה עדיף לו שלא יקיים כלל את הדבר שהוא חשב למצווה.
  3. רש"י (על הפסוק בחומש) מסביר ש"לא יראה" הכוונה היא שה' לא יראה את הערווה גלויה; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד א.
  4. האזור שנחשב ל"איברים המכוסים" כולל את רוב גוף האשה, מלבד הראש והצוואר, הידיים (עד המרפק - לא כולל המרפק) והרגליים עד השוק - ובהגדרת שוק נחלקו האחרונים: יש שפירשו שהשוק הוא האבר שמעל הברך, ולכן הרגליים עד הברך ולא עד בכלל - אינם נחשבים לאברים המכוסים (משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן ב' ), אולם יש הסבורים שייתכן והשוק הוא מהקרסול ומעלה, ורק כפות הרגליים אינן נחשבות לערווה(חזון אי"ש, אורח חיים סימן ט"ז סעיף קטן ח' ופוסקים נוספים, ר' בהרחבה במשנה ברורה, מהדורת דרשו תשע"ז, סימן ע"ה הערה 7)
  5. מקור הדין שאשה צריכה לכסות את הראש נלמד מהפסוק "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (ספר במדבר, פרק ה', פסוק י"ח) ומכאן שהאשה מחויבת לכסות את ראשה - תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף עב עמוד א
  6. הסיבה לכך היא, שהתורה אסרה את הערווה בלשון ראיה "לא יראה בך ערוות דבר", וגם בלב שייכת ראיה "ולבי ראה הרבה חכמה" (מגילת קהלת, פרק א', פסוק ט"ז) (משנה ברורה, סימן ע"ד, סעיף קטן ד' ).
  7. כלומר, למלאכי השרת אין ערווה, אך לבני האדם - להם ניתנה התורה - יש ערווה, ואינם יכולים להישמר מכך. (רש"י, מסכת ברכות, דף כד עמוד ב, ד"ה לא ניתנה תורה למלאכי השרת)
  8. לא מועיל להניח יד על הלב, מכיון שאין גוף מכסה גוף, ולכן צריך להצמיד את השמיכה או בגד אחר על הלב (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עד, סעיף ב ). הנחת יד של אדם אחר מועילה (משנה ברורה, סימן ע"ד, סעיף קטן ט' ).
  9. גם במים צלולים יש פיתרון - שיעכיר את המים ברגליו, ונחלקו בכך האחרונים האם האופציה הזו היא רק בקרקע, שתנועות הרגליים מעלות עפר או שאפילו בתוך כלי, תנועות הרגליים גורמות לקצף שגם הוא מספיק להחשיב את המים ככיסוי (משנה ברורה, סימן ע"ד, סעיף קטן י"א ).
  10. בביאור הלכה מסתפק האם "ממותניהם ולמטה" הכוונה רק לאזור האגן או לכל תחתית הגוף עד כפות הרגלים (ביאור הלכה, סימן ע"ג, סעיף א', ד"ה ממותניהם ולמטה )
  11. בנים עד גיל 12 ובנות עד גיל 11 נחשבים לקטנים, מגיל 13 ו- 12 (בהתאמה) נחשבים לגדולים. בטווח בין הגילאים, הדבר תלוי בהבאת שתי שערות.
  12. אפילו לשיטות שמחיצה מועילה להפסיק אף ריח, כיסוי אינו מועיל; משנה ברורה, סימן ע"ו, סעיף קטן ג' .
  13. נסמך על הפסוק "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל קה" (ספר תהילים, פרק ק"נ, פסוק ו')
  14. לומד זאת מהפסוק "כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה " (ספר תהילים, פרק ל"ה, פסוק י')
  15. הרמב"ם מסביר שהסיבה לכך היא, שהצואה במקומה לחה ויש לה ריח רע.
  16. כיון שבאיסור צואה לא כתובה המילה "דיבור".
  17. הדבר תלוי במחלוקת הרא"ש והרשב"א שהובאה לעיל לגבי מקור האיסור מול צואה רחוקה - לשיטת הרשב"א שאיסור "לא יראה בך ערוות דבר" נאמר גם על צואה, ההרהור מותר כמו בערווה, ולפי הרא"ש, שמקום האדם ("מחנה") הוא גם בכל מקום שהוא יכול לראות, אין הבדל בין הרהור לדיבור, והכל אסור.
  18. שיטת הרמב"ם אינה מתאימה לגירסת הגמרא שלפנינו, כיון שאינו סובר לא כרב הונא ולא כרב חסדא. רבינו מנוח מציג את גירסת הגמרא באופן שונה מעט: "רב הונא אמר מרחיק ארבע אמות עד מקום שכלה הריח" (וכך גרסו גם הרא"ה והמאירי), ולפי דבריו, הרמב"ם פסק כשיטת רב הונא.
  19. מכיון שהריח מגדיר שהצואה התפשטה, אין משמעות לעובדה שאין האדם מריח את הריח הרע.
  20. מכיון שאיסור ריח רע שאין לו עיקר הוא רק מדרבנן, לא החמירו מפני ביטול תורה; משנה ברורה, סימן ע"ט, סעיף קטן ל' .
  21. מכיון שהאיסור בריח רע שאין לו עיקר הוא רק מצד הריח ולא בשל התפשטות הצואה
  22. מכיון שגרף של רעי אסור מצד שמגונה לומר דברי קדושה כנגדו, אך כאשר הוא עומד לשימושים נוספים אין גנותו מרובה כל כך (חזון אי"ש, אורח חיים, סימן י"ז, סעיף קטן י').
  23. כיון שאיסורו הוא לא רק מתוכו, אלא כולו נחשב לצואה.
  24. מכיון שהוא מקום שמלא בהבל וזוהמה (משנה ברורה, סימן פ"ה, סעיף קטן ח' ).
  25. אך מסתפק לגבי מקוה שממוקם בתוך מרחץ.
  26. מכיון שאינו מזוהם כמו המרחץ עצמו, אך בני אדם שוהים בו בעירום – כמו בחדר האמצעי

הערות שוליים

  1. תרגום אונקלוס ומפרשים נוספים, בפירושם על פסוק זה, ביארו ש"יד" פירושו מקום. רש"י דימה זאת ל"יד הירדן" (ספר במדבר, פרק ב').
  2. 2.0 2.1 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד א
  3. משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן י"ט .
  4. מלבי"ם ורלב"ג בפירושם על פסוק זה.
  5. ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק כ"ה
  6. ספר ישעיהו, פרק ה', פסוק י"ח
  7. ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"א, הפסוק המלא: כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת  תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ:
  8. ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק מ"ז
  9. 9.0 9.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ה' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פה, סעיף ב ; משנה ברורה, סימן פ"ה, סעיף קטן י'
  10. נלמד מהפסוק "ויקרא לו ה' שלום"; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י עמוד א.
  11. רי"ף ורא"ש במסכת ברכות, דף כו עמוד א.
  12. פרי חדש, הובא בפרי מגדים, סימן פ"ה, סעיף קטן ג', באשל אברהם.
  13. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פד, סעיף א .
  14. ב"ח ומגן אברהם, אך מתירים לומר שם זה בלעז; פרי חדש אוסר בכל שפה.
  15. ט"ז, הדעות הובאו במשנה ברורה, סימן פ"ד, סעיף קטן ו' , שפסק שמותר, כיון שבשל סופרים הלך אחר המיקל, אך ירא שמים יחמיר, וישנה מעט את השם, כגון: "שלו" או "שלון" וכדומה.
  16. הרב עזרא מלמד מילון ארמי-עיברי באתר פורטל הדף היומי.
  17. רבי משה פיינשטיין, איגרות משה, אורח חיים, חלק ד', סימן מ', אות כ"ז.
  18. מכיון שלא הוזכר בתלמוד שאסור לאמרו (משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ה'); רבינו יונה, על תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כו עמוד א.
  19. שכן לא נמצא בתנ"ך כינוי זה בהקשר נוסף; רבי אברהם בן דוד מפושקירה, השגות הראב"ד, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ה'.
  20. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פה, סעיף ב .
  21. ב"ח ופרי חדש, אך בשונה משאר דברי תורה ושמות ה' שאסורים בכל שפה, "רחום" אסור רק בעברית, מכיון שבשאר השפות הכינוי מקבל משמעויות נוספות; הובא במשנה ברורה, סימן פ"ה, סעיף קטן י' .
  22. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף ו .
  23. ב"ח ט"ז מגן אברהם הגר"א ועוד, הובאו במשנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן כ"ט .
  24. משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן כ"ה .
  25. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף ד .
  26. ביאור הלכה, סימן ע"ה, סעיף א', ד"ה טפח מגולה
  27. וזה לא תלוי בגיל מדויק, אלא בהתפתחות הגופנית; חזון אי"ש, אורח חיים, סימן ט"ז סעיף קטן ח'; רבי שלמה זלמן אוירבך, הליכות שלמה - תפילה, פרק כ' סעיף ט'; רבי עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק ו' סימן י"ד (מעריך שלב זה בסביבות גיל תשע).
  28. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד ב, אף שמהכתוב: "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" (ספר יחזקאל, פרק כ"ג, פסוק כ'), ניתן היה להבין שאין גופם של הגוים נחשב כערווה.
  29. רבי עובדיה יוסף שו"ת יחוה דעת חלק א' ירושלים תשמ"א עמוד ל"ו, ומוכיח זאת מאיסור ערווה דרך חלון.
  30. רבי יוסף שווארץ, דברי יוסף, ירושלים: תרכ"ב, תשובה כ"ג; רבי וולף ברייר, שו"ת נחלת בנימין, פאקש: תרמ"ט, סימן כ"ו.
  31. משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ז
  32. גם אם בפועל כעת לא נמצא שם אדם נוסף.
  33. משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן כ"ט .
  34. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד עמוד א
  35. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף א ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ט"ז
  36. ב"ח, פרי מגדים , רבי עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, ירושלים תשמ"א, חלק א' עמוד ל"ה.
  37. חיי אדם, הגר"א והסמ"ג, מסקנת המשנה ברורה שבמקום שאי אפשר אחרת - אפשר לסמוך על המקילים וכך פסק גם רבי בן ציון אבא שאול, שו"ת אור לציון, חלק א' סימן ח'.
  38. הרמ"א בשיטת הרא"ש, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף א , משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן ח'
  39. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף ב ; משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן י"א .
  40. חיי אדם, הובא במשנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן י"ב .
  41. רבי עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק ו', סימן י"ג.
  42. מרדכי בשם רבינו האי גאון ועוד; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עה, סעיף ג .
  43. משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן י"ז .
  44. רבי עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק א', סימן ו'.
  45. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד עמוד א ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ז ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עד, סעיף א
  46. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד ב ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ז ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עד, סעיף ה .
  47. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד עמוד ב ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ז ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עד, סעיף ג
  48. ב"ח, הובא במשנה ברורה, סימן ע"ד, סעיף קטן ו'
  49. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עד, סעיף ב .
  50. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עג, סעיף א
  51. 51.0 51.1 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד עמוד ב.
  52. חזון אי"ש אורח חיים, סימן ט"ז סעיפים קטנים ו', ט'.
  53. משנה ברורה, סימן ע"ג, סעיף קטן א' .
  54. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עג, סעיף ג עד סעיף ד' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ח.
  55. משנה ברורה, סימן ע"ג, סעיף קטן ט' , אך מסייג שמתחת גיל 9 לבן ו-3 לבת, שטרם הגיעו לכלל ביאה - מותר אף בקטנים שאינם בניו.
  56. משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ח.
  57. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עג, סעיף ב
  58. משנה ברורה, סימן ע"ג, סעיף קטן ה' .
  59. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עז, סעיף א ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ד'.
  60. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פז, סעיף א
  61. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עט, סעיף א ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ח'.
  62. משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ז' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פב, סעיף א , לשתי השיטות פוסקים לחומרא, ונחלקו מה פחות מתפורר, ולפי זה פסקו.
  63. תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מב עמוד ב ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ו'.
  64. להוציא אם בעבר הגיע למצב שהוא יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס ולאחר מכן נחלה ואיבד את היכולת לאכול כך - שיש להרחיק מצואתו.
  65. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פא, סעיף א ובמשנה ברורה סעיפים קטנים א-ג.
  66. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד א ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עט, סעיף ד עד סעיף ז' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ו'.
  67. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד א ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עז, סעיף א משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ט"ו ובכסף משנה
  68. משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י' ועוד ראשונים, בניגוד לדעתו של הרשב"א שסובר שמספיקה שפיכה אחת גם על הטלות מרובות
  69. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עז, סעיף א , ור' משנה ברורה שם סעיפים קטנים ב' - ח'.
  70. הסוברים כך, מסבירים את שיטת הראשונים המחמירים, שדיברו רק במקרה שאחרי כל הטלה שפכו מים; מגן גיבורים, וכך פסק גם הגאון מוילנא
  71. כיון שאיסורו מדרבנן, גזרו רק במקרה ודאי ולא במקרה של ספק, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עו, סעיף ז משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ט"ו.
  72. רבי עקיבא איגר, הובא בביאור הלכה, סימן פ"ג, סעיף ה', ד"ה וכל מי שקרא , במשנה ברורה הוכרע שחייב לחזור ולאומרם, ואין חילוק לעניין זה בין צואה לשתן משנה ברורה, סימן ע"ו, סעיף קטן ל"ג .
  73. תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ג', הלכה ה' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עט, סעיף א ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ח'.
  74. חיי אדם[דרוש מקור מלא].
  75. מגן אברהם סימן ע"ט סעיף קטן א' ואחרונים נוספים.
  76. 76.0 76.1 פרי מגדים סימן ע"ט סעיף קטן א', דיבור המתחיל "השני".
  77. ביאור הלכה, סימן ע"ט, סעיף א', ד"ה ומלפניו צריך להרחיק .
  78. מכיון שבאיסור צואה נאמר "וכיסית את צאתך", תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד א ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עו, סעיף א .
  79. וכך פסקו הרי"ף, הרא"ש ורבינו יונה. הרא"ש ורבינו יונה בשם "יש אומרים" מביאים שיטה שגם לדעת רב הונא צואה על בשרו מותרת רק במקום שיכול להתכסות ללא בגד, כגון החלק הפנימי של המרפק, בצירוף כיסוי הבגד.
  80. לשיטה זו יש לוודא שאין צואה בטווח ארבע אמות לכל האברים (משנה ברורה, סימן ע"ו, סעיף קטן י"ב ), וכשיטתו פסקו רבינו חננאל והאור זרוע.
  81. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עו, סעיף ד
  82. חיי אדם, הובא במשנה ברורה, סימן ע"ו, סעיף קטן י"ד .
  83. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל עמוד א ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"א ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עו, סעיף ה .
  84. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד עמוד ב ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ד'.
  85. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד א.
  86. משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ב.
  87. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עט, סעיף א .
  88. אבל האדם שהפיח צריך להמתין עד שיעבור הריח.
  89. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד א ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עט, סעיף ט .
  90. ביאור הלכה, סימן ע"ט .
  91. אליה רבה ועוד.
  92. הגר"א ועוד; השיטות הובאו בהקדמת הביאור הלכה, סימן ע"ט , דיבור המתחיל "השביעי".
  93. השיטות הובאו בתשובה של רבי עובדיה יוסף ילקוט יוסף, ירושלים: תשמ"ה, חלק א' עמוד קל"א.
  94. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כו עמוד א.
  95. רש"י, מסכת ברכות, דף כג עמוד א, ד"ה בית הכסא קבוע.
  96. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כו עמוד א ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פג, סעיף ד .
  97. תלמידי רבינו יונה דף י"ז עמוד ב' מדפי הרי"ף, דיבור המתחיל "בתי כסאי דפרסאי".
  98. דעתו שהדין כך אפילו אם המחיצות נמוכות מעשרה טפחים (כך כתב בבית יוסף), אך בזה חולקים עליו כל האחרונים
  99. המגן אברהם, הט"ז, החיי אדם, פרי מגדים, דרך החיים והמשנה ברורה מבין כך גם בדעתו של הגר"א, וכך היא הכרעת המשנה ברורה, סימן פ"ג, סעיף קטן ה' .
  100. משנה ברורה, סימן פ"ג, סעיף קטן ה' , בשם הט"ז ועוד.
  101. חזון אי"ש, אורח חיים, סימן י"ז.
  102. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כו עמוד א ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ג' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פג, סעיף ב , במקום בו אמור להיות בית הכיסא לפי תוכניות הבניה, אסור לדבר דברי קדושה אפילו לפני שנבנו המחיצות (משנה ברורה, סימן פ"ג, סעיף קטן ט' ).
  103. משנה ברורה, סימן פ"ג, סעיף קטן ט' .
  104. חזון אי"ש, אורח חיים סימן י"ז סעיפים קטנים ד', ו'; אגרות משה אבן העזר חלק א' סימן קי"ד.
  105. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד א ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עט, סעיף ח .
  106. ביאור הלכה, סימן ע"ט, סעיף ח' .
  107. משנה ברורה, סימן פ"ג, סעיף קטן י"ב .
  108. כלומר, אינו מכיל חיתולים משומשים או "אשפה שריחה רע"
  109. הרב בן ציון אבא שאול, אור לציון, ירושלים: מכון אור לציון, תשנ"ג, חלק ב', עמוד נט (פרק ו' תשובה י"ח).
  110. לדעת הט"ז והפרי חדש גם כלי מזכוכית אסור
  111. על אף ששתן עצמו אסור רק מדרבנן, עביט של מי רגלים אסור מהתורה.
  112. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה עמוד ב ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ב ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פז, סעיף א .
  113. ביאור הלכה, סימן פ"ז .
  114. משנה ברורה, סימן פ"ז, סעיף קטן ב' .
  115. ראבי"ה
  116. מרדכי וטור.
  117. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פז, סעיף ב ומשנה ברורה, סימן פ"ז, סעיף קטן ח' .
  118. רבי בן ציון אבא שאול, אור לציון, ירושלים: מכון אור לציון, תשנ"ג, חלק ב', עמוד נח (פרק ו' תשובה י"ז).
  119. רבי שלמה זלמן אוירבך, (אישי ישראל, פרק נ"א סעיף ט"ו) מתיר גם בצינור מחרס, מכיון שנועד רק למעבר הצואה ולא לאחסנתה. רבי חיים קנייבסקי פסק שמותר רק בצינור ממתכת (נקיות וכבוד בתפילה, תשובה פ"א), וכך הובא בשם החזון אי"ש (אורחות רבינו, חלק ג', עמוד ר"ה).
  120. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כו עמוד א,תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ עמוד א ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ב' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פה, סעיף ב .
  121. רש"י, מסכת שבת, דף י עמוד א.
  122. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י עמוד א ; שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:שולחן ערוך) אין חלק פד.שולחן ערוך, פד, סימן א .
  123. יביע אומר, חלק ה' סימן י"א.
  124. מכיון שמסתבר יותר שהאיסור במרחץ הוא מפאת הזוהמה ואדי המים החמים, אך מקוה שמימיו קרים אינו נחשב למרחץ כלל, משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ג'.
  125. אורח חיים, סימן מה, סעיף ב סעיף קטן ב'.
  126. אורח חיים, סימן פד, סעיף א , סעיף קטן ב'.
  127. רבי שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי על הלכות נידה: תשנ"ח, עמוד תמ"ד (סימן ר' אות ו'); הרב בן ציון אבא שאול, אור לציון, חלק ב', עמוד נח (פרק ו' תשובה ט"ז).
  128. תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג', הלכה ה'.
  129. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מג עמוד ב ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ב'.
  130. על אף שהטעם העיקרי הוא משום לעג לרש, סובר הרמב"ם שמי שקרא במקום האסור, קנסו אותו חז"ל לקרוא שוב (כסף משנה בביאור דברי הרמב"ם).
  131. כסף משנה בביאור דברי הרמב"ם.
  132. בהשגות הראב"ד על הרמב"ם.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.