מצ'ינג
ערך זה עוסק בשיטת תקצוב ברשויות המקומיות. אם התכוונתם לקמפיין לגיוס המונים, ראו מצ'ינג (בעברית:מימון תואם) היא שיטה המופעלת בישראל לתקצוב רשויות מקומויות על ידי המדינה. על פי השיטה, מתחייבת המדינה לממן פרויקטים ותוכניות שונות בשלטון המקומי בתחומי החינוך והרווחה, תמורת השתתפות במימון על ידי הרשות המקומית.
רקע
בישראל הרשויות המקומיות משמשות כספקיות של שירותים שונים לתושבים החיים בהן. תקציב הרשויות המקומיות מגיע ממיסי הארנונה המשלמים תושבי הרשות, ומתשלומים המועברים לרשות באמצעות משרד הפנים. תשלומי הארנונה המשולמים על ידי משקי הבית הפרטיים אינם מכסים את הוצאות הרשויות עליהם והרשויות המקומיות נסמכות על תשלומי הארנונה של בתי עסק בתחומן, מאחר שארנונה לעסקים גבוהה יותר מארנונה למשקי בית, בעוד העסקים מקבלים מעט מאוד שירותים מן הרשות המקומית.
ביצוע תוכניות שונות ברשות בתחומי הרווחה והחינוך ממומן על ידי מדינת ישראל, אך הוא מותנה בכך שהרשות המקומית תשלים את חלקה, בהתאם לנוסחה שנקבעה מראש. מימון תוכניות רווחה ברשות מקומית על ידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים, מותנה בכך שהרשות המקומית תתרום למימון שקל מתקציבה על כל 3 שקלים שמימנה המדינה, כך שלמעשה על הרשות המקומית להשלים 25% מן המימון תקציבה. בין תוכניות הרווחה השונות נמנים טיפול בנוער בסיכון, טיפול בילדים עם צרכים מיוחדים ועוד.
בתחום תקציבי הרווחה, רשויות מקומיות שאינן יכולות לעמוד בהשלמת המימון מתקציבן אינן מקבלת את התקצוב, והכסף מועבר לרשויות שיכולות לעמוד במימון מתקציבן.
בתחום החינוך מממנת מדינת ישראל רק חלק מההוצאות של הרשויות המקומיות כגון שירותי עזר (לדוגמה פסיכולוגים במוסדות חינוך, הסעות) ובינוי של גני ילדים, והרשות המקומית נדרשת להשלים את ההוצאה מכספה.
ביקורת על שיטת המצ'ינג
מבקרי השיטה טוענים כי נוצר אי שוויון בין רשויות חלשות כלכלית לרשויות חזקות כלכלית[1]. על פי דו"ח של מרכז טאוב משנת 2017 קיים אי שוויון בין רשויות חזקות כלכלית לחלשות, כך שבערים שנמנות עם פורום ה-15 שהנן ערים חזקות כלכלית, ההוצאה הממוצעת למטופל בשירותי הרווחה עומדת על 9095 שקלים לתושב, וברשויות הערביות שהן רשויות ההוצאה עומדת על 3,387 שקלים בלבד[2]. רשויות חלשות כלכלית נפגעות בכך שאין להן את האפשרות לבצע את ההשלמה למימון פרויקטים מתקציבן. ברשויות אלו מספר גבוה יחסית של נצרכים לשירותי רווחה, בעוד ברשויות חזקות שאילהן מועברים עודפי המימון, יש פחות תושבים הנזקקים לשירותי רווחה.
ב-2016 פתחו ראשי רשויות מקומיות בפריפריה במחאה וב"צעדת השוויון" כנגד שיטת המצ'ינג בתחומי החינוך והרווחה, תוך דרישה לתקציב דיפרנציאלי המעניק יותר תקצוב לרשויות חלשות[3]. לדברי המתנגדים, אחוז ההשלמה הנדרש מכל הרשויות הוא זהה, והתקציב הלא מנוצל מועבר לרשויות חזקות היכולות להוסיף על השירותים אותם הן מציעות לתושבים.
קישורים חיצוניים
- יניב רונן, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מימון תואם (matching) של משרדי ממשלה ורשויות מקומיות, באתר הכנסת, 10 בנובמבר 2008
- מירב ארלוזורוב, תושבי מודיעין לא רוצים לסייע לתושבי ערערה, באתר TheMarker, 6 בינואר 2016
- אלעד מלכא, הטעות הבסיסית של צעדת השוויון, באתר מידה 22 ביוני 2016
- יחימוביץ' על שיטת המאצ'ינג ברשויות המקומיות: ״חסרת הגיון וחסרת צדק, מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים״; שר העבודה והרווחה חיים כץ: ״אני בוחן הפחתה בשיעור ההשתתפות של הרשויות החלשות בתקציבי הרווחה במסגרת תקציב 2019״, באתר הכנסת, 18 בדצמבר 2017
הערות שוליים
- ^ אביטל להב, חמשת הכשלים של השלטון המקומי, באתר ynet, 18 בינואר 2012
- ^ אמיר אלון, "המדינה מפלה בתקציבי הרווחה בין רשויות עשירות ועניות", באתר ynet, 6 בדצמבר 2017
- ^ ספי קרופסקי, המאבק לשינוי שיטת תקצוב הרשויות המקומיות מגיע לכנסת, באתר כלכליסט, 23 ביוני 2016
