מלחמת הפטנט של האחים רייט

האחים וילבור וארוויל רייט

מלחמת הפטנט של האחים רייט היא סדרת מאבקים מסחריים ומשפטיים שהתנהלו בשנים 1906 עד 1917 בין האחים וילבור וארוויל רייט, שהטיסו את המטוס הממונע והכבד מהאוויר הראשון וקיבלו עליו פטנט, כנגד יצרני מטוסים אחרים ובראשם חלוץ התעופה האזרחית גלן קרטיס. במסגרת הסכסוכים המשפטיים הללו הגישו האחים רייט 9 תביעות אזרחיות בארצות הברית וניצחו בכולן, אך הצלחותיהם היו חלקיות יותר בצרפת ובגרמניה.

לאחר מותו של האח הבכור וילבור רייט ופרישתו של האח הצעיר אורוויל רייט מתעשיית התעופה, המשיכו הסכסוכים המשפטיים סביב הפטנט להתנהל ואף התרחבו על ידי חברת חברת רייט-מרטין, שקיבלה מהאחים רייט את הזיכיון על הפטנט.

מלחמת הפטנט עיכבה בצורה משמעותית את התפתחות התעופה בארצות הברית, וקיימת טענה שהיא אחד הגורמים העיקריים לכך שהתפתחות התעופה באירופה הייתה מהירה יותר, ולכך שהטייסים האמריקאים הטיסו מטוסים מתוצרת שאינם מתוצרת ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה אלא מתוצרת אירופה. מלחמת הפטנט הסתיימה בסופו של דבר בפשרה מסחרית שנכפתה על ידי ממשלת ארצות הברית שהייתה זקוקה לאספקה סדירה ומהירה של מטוסי קרב בזמן המלחמה.

הפטנט שבמחלוקת

המטוס הראשון של האחים רייט. במטוס לא היו מאזנות והשליטה בו נעשתה באמצעות עיוות כנפיים.

בתאריך 14 בדצמבר 1903 ביצעו האחים רייט את הטיסה הממונעת הראשונה בהיסטוריה במטוס, ובאותה שנה הגישו בקשה לרשם הפטנטים האמריקאי על שיטת ההפעלה של המטוס המבוססת על שלושה צירים: עלרוד, גלגול וסבסוב . הבקשה הראשונה לפטנט נדחתה, ובעקבות כך הגישו האחים רייט בקשה נוספת בשנת 1906. בקשה זו התקבלה ב-22 במאי 1906 כפטנט שמספרו 821,393 ל-"מכונה מעופפת".

חשיבות הפטנט נעוצה בכך שהוא מתיימר להוות שיטה חדשה לשליטה בכל מכונה מעופפת, בין אם היא ממונעת ובין אם לא, וגם אם היא נשלטת באמצעים שכלל לא פותחו ולא הופעלו על ידי האחים רייט. בפטנט מתוארת שיטת "עיוות הכנפיים" שבה השתמשו האחים רייט כדי לכוון את תנועת המטוסים שבנו, אך גם שיטות אחרות מתוארות בפטנט, ובפרט השימוש במאזנות, שבסופו של דבר יהפכו לאמצעי הנפוץ ביותר להנעת מטוסים בציר הגלגול, ולביצוע תמרונים ופניות באוויר.

דגם של עפיפון שפיתחו האחים רייט בשנת 1899, המדגים את שיטת עיוות הכנפיים.

הואיל וההגנה שהפטנט העניק לאחים רייט הייתה נרחבת ביותר, היא אפשרה להם לשלוט בפועל בשוק התעופה המתפתח בארצות הברית, באמצעות הגשת תביעות משפטיות כנגד טייסים ויצרנים אחרים של כלי טיס.

במכתב שכתב וילבור רייט בתאריך 20 בינואר 1910 לחלוץ התעופה אוקטבה קאנוט מתוארת תפיסת עולמם של האחים לגבי הפטנט, וההצדקה שהם רואים בצורך לקבל הגנה משפטית בגינו:

"דעתנו היא שמבחינה מוסרית העולם חב לנו חוב אוניברסלי כמעט על השימוש באמצעי שליטה צדדי. זו גם עמדתנו שמבחינה משפטית הוא חייב לנו זאת."

מלחמת הפטנט

טיסתם הראשונה של האחים רייט פרצה את הדרך לבנייה והטסה של מטוסים חדשים, שבחלקם נעשה שימוש בשיטותיהם של האחים רייט, על אף שהמתחרים טענו כי הם אלה שפיתחו לבדם את טכנולוגיית התעופה. במאמר שפורסם בעיתון הניו יורק טיימס בשנת 1910 נכתב כי:

"עובדה חשובה היא כי עד להצלחתם של האחים רייט, כל הניסיונות להטיס כלי טיס כבדים מהאוויר נכשלו בצורה עגומה, אך לאחר שהם הראו שהדבר ניתן לביצוע נראה שכל אחד מצליח לעשות זאת."

התחרות בענף התעופה הצעיר הובילה במהרה להגשת תביעות אזרחיות מצד האחים רייט, סיקור תקשורתי מקיף ומאבק קשה במיוחד בין האחים רייט ובין גלן קרטיס, שהחל כאשר הוגשה התביעה הראשונה שלהם נגדו בשנת 1909. בתביעה טענו האחים רייט שקרטיס מפר את הפטנט שלהם במטוסים שהוא מטיס בתשלום ומוכר, ומנגד טען קרטיס כי הוא אינו מפר את הפטנט ואינו מחויב לשלם פיצויים לאחים רייט, מאחר שהמטוסים שלו נהוגים בעזרת מאזנות שהן פרי פיתוח עצמאי, שאינו מבוסס על מטוסיהם של האחים רייט הנהוגים בשיטת עיוות הכנפיים.

גלן קרטיס

בשנת 1913 זכו האחים רייט בתביעתם נגד גלן קרטיס אך הוא הגיש ערעור כנגד פסק הדין, דבר שאפשר לו להימנע מתשלום פיצויים לאחים רייט כל עוד ההליך המשפטי לא הגיע לסיומו. במקביל המשיך קרטיס לפתח מטוסים חדשים, והאחים רייט הגישו תביעות נוספות נגדו בגינם.

האחים רייט הגישו תביעות גם כנגד טייסים זרים שהטיסו בתערוכות אוויריות בארצות הברית, כגון חלוץ התעופה הצרפתי לואי פולן, וחתמו על הסכם עם "מועדון התעופה האמריקאי" שאפשר למועדון לקבל רישיונות עבור התצוגות האוויריות שאורגנו על ידו, ושחרר את הטייסים שהשתתפו בתצוגות מהחשש לתביעות משפטיות על הפרת פטנט. בתמורה קיבלו האחים רייט תמלוגים מההכנסות של התצוגות האוויריות.

בנוסף, רכשו האחים רייט רישיונות בחברות אירופאיות, דבר שאפשר להם לקבל פטנט גם מחוץ לארצות הברית ולהגיש תביעות על הפרתם במדינות אחרות. תביעות אלה זכו להצלחה חלקית בלבד. ההליכים המשפטיים בצרפת נטו לטובת האחים רייט אך נמשכו שנים ארוכות עד שהפטנט איבד את תוקפו בשנת 1917. בגרמניה נדחתה תביעתם לאחר שבית המשפט קבע שהפטנט אינו בתוקף במדינה זו. בבריטניה הסכסוך לא הגיע לערכאות, אך האחים רייט שלחו מכתב התראה לחלוץ התעופה סמואל פ. קודי, שדחה את הטענה כי הוא הפר את הפטנט שלהם, וטען כי הוא השתמש בשיטת עיוות הכנפיים בעפיפונים שבנה עוד לפני טיסתם ההיסטורית של שני האחים.

עיסוקם המתמיד של האחים רייט בהליכים המשפטיים ובניסיונות למנוע הפרות של הפטנט סביב העולם, עיכב את הפיתוח של מטוסים חדשים שהם תכננו ובנו, ועקב כך כבר בשנת 1910 היו מטוסיהם נחותים בהשוואה למטוסים של מתחריהם באירופה. מצב זה הוביל גם לניסיונות הטעיה שונים שנועדו לעקוף את הפטנט. לדוגמה, בשנת 1914 סייע גלן רקטיס למוסד סמית'סוניאן, לבצע בחשאי שיפורים משמעותיים בדגם של מטוס משנת 1903 כדי שייראה כאילו הוא מסוגל לטוס, כדי לערער על המוסכמה שהאחים רייט היו הראשונים להטיס כלי טיס כבד מהאוויר.

המשך המאבקים המשפטיים על ידי חברת רייט-מרטין

ב-30 במאי 1912 מת וילבור רייט, ובשנת 1916 פרש אחיו ארוויל מעסקי התעופה ומכר את זכויותיו בפטנט תמורת סכום של יותר ממיליון דולר לחברת רייט-מרטין, שהוקמה לאחר מותו של וילבור כמיזוג של חברת רייט עם חברת התעופה חברת גלן ל. מרטין.

כדי לכסות את עלויות המכירה ששילמה לארוויל רייט, הגישה חברת רייט-מרטין תביעות משפטיות חדשות על הפרת הפטנט המקורי שכעת היה שייך לה, ובדצמבר 1916 דרשה מכל שאר יצרניות המטוסים בארצות הברית לשלם לה תמלוגים בגובה 5% על כל מטוס שהן מוכרות, בין אם המטוס נשלט בשיטת "עיוות הכנפיים" או באמצעות מאזנות, ולעמוד בתשלום תמלוגים שנתי בגובה 10,000$ לכל הפחות.

דרישותיה של חברת רייט-מרטין והתביעות המשפטיות שהיא הגישה הרתיעו יצרנים רבים מלהיכנס לעולם התעופה בדיוק בזמן שארצות הברית נזקקה ליותר ויותר מטוסים עקב תחילת מלחמת העולם הראשונה באירופה, כאשר צבא האמריקאי וצי ארצות הברית התקשו לרכוש מטוסים במספר ובאיכות מספקים כדי לעמוד בדרישות המלחמה.

פתרון המחלוקת

עד שנת 1917 שני יצרני המטוסים הגדולים, חברת רייט-מרטין וחברת קרטיס שבבעלותו של גלן קרטיס, חסמו למעשה את הכניסה לשוק התעופה שהיה זקוק באופן נואש למטוסים חדשים לצורך המלחמה, והפטנט המקורי של האחים רייט היה חסם מרכזי לשוק.

כדי לפתור את הבעיה, החליטה ממשלת ארצות הברית להקים את "איגוד יצרני התעופה" שבו יינתן פתרון לסוגיית הפטנט. הממשלה קבעה כי כל יצרני המטוסים יחויבו להצטרף לאיגוד החדש, ולשלם עם הצטרפותם סכום קבוע עבור כל מטוס חדש שייוצר על ידם. הסכומים ששולמו הועברו ברובם לחברת רייט-מרטין וחברת קרטיס כפיצוי על הפרת הפטנט ועל מנת למנוע משתי החברות לנקוט בהליכים משפטיים כנגד מתחרותיהן.

בזכות מנגנון זה ההליכים המשפטיים הנוגעים לפטנט לא נמשכו ומלחמת הפטנט הגיעה לסיומה.

השפעת מלחמת הפטנט

המאבקים המשפטים של האחים רייט פגעו בתדמיתם הציבורית, שנחשבו לגיבורים אמריקניים בזכות טיסותיהם הראשונות, ומבקריהם טענו כי פעולותיהם של האחים עיכבו את עולם התעופה האמריקאי ואפשרו לתעופה האירופאית לשגשג ולזכות ביתרון על פניה.

סיומה של מלחמת הפטנט אפשרה ליצרני כלי טיס אמריקניים לתכנן ולבנות דגמים חדשים של מטוסים ללא חשש מהליכים משפטיים מגבילים, והסירה חסם משמעותי לפריחת ענף התעופה במדינה. בשנת 1929 התאחדו תאגידי רייט וקרטיס לתאגיד המשותף קרטיס-רייט הקיים עד היום, ומייצר מוצרים לתעשייה ולמתן שירותים לשווקים מסחריים, תעשייתיים, ביטחוניים ולתעשיות הפקת האנרגיה.

הפתרון שכפתה ממשלת ארצות הברית על הצדדים במלחמת הפטנט היה דוגמה מוקדמת לפתרונות שנכפו על ידה במקרים מאוחרים יותר, שבהם ההגנה שהעניק הפטנט אפשרה לגורם מונופוליסטי לצבור כוח רב מידי באופן שפוגע בטובת הכלל. לדוגמה, כאשר התנהלה מלחמת פטנטים סביב התרופה לנגיף HIV בשנות ה-90 של המאה ה-20, התערבה הממשלה האמריקאית במטרה להוזיל את עלויות הטיפול בנגיף במדינות אפריקה.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31992729מלחמת הפטנט של האחים רייט