מיסוי דו-שלבי

מיסוי דו-שלבי מתאר טכניקת חישוב מס החל על חברה ועל בעלי מניותיה לפיה רווחי החברה, אשר עליהם משלמת החברה מס חברות, יחויבו במס פעם נוספת, בשלב השני, בעת חלוקתם כדיבידנדים לבעלי המניות באותה חברה. זאת כדי להשוות את שיעור המס השולי על היחיד לשיעור המס הכולל שישלם בעל מניות המושך דיבידנד מחברה שבבעלותו.

מיסוי דו שלבי בישראל

שיעור מס מצרפי

שנת מס	מס חברות	מס דיבידנדים	מס מצרפי	מיסוי דו-שלבי בישראל
2003	36%	25%	52.00%
2004	35%	25%	51.25%
2005	34%	25%	50.50%
2006	31%	25%	48.25%
2007	29%	25%	46.75%
2008	27%	25%	45.25%
2009	26%	25%	44.50%
2010	25%	25%	43.75%
2011	24%	25%	43.00%
2012	25%	30%	47.50%
2013	26.5%	30%	48.55%
2014	26.5%	30%	48.55%
2015	26.5%	30%	48.55%
2016	25%	30%	47.50%
2017	24%	30%	46.80%

בישראל, יחיד המחזיק בחברה בבעלותו ישלם בשנת 2011, מס חברות בשיעור של 24%, ועל היתרה (76%) ישלם מס דיבידנדים בשיעור של 25% בעת חלוקתו לידי בעל המניות. כלומר מס מצרפי של 43%.

מקרים בהם לא חל מיסוי דו שלבי בישראל

על אף האמור לעיל, קיימים מצבים בהם לא חל חיוב דו-שלבי במס (כך שאחד משלבי המיסוי נדחה למועד מאוחר יותר). כך לדוגמה, בחישוב מס החברות, מתבססת רשות המסים על הדוחות הכספיים החשבונאיים של החברה, למעט במקרים בהם נקבע אחרת. לעניין חלוקת דיבידנד, החוק הקובע הוא חוק החברות, המתיר חלוקה לחברה העומדת במבחן הרווח בסעיף 302 ב' לחוק – יתרת עודפים או עודפים שנצברו בשנתיים האחרונות, לפי הגבוה. כך שייתכן מצב שגם אם החברה למעשה הפסידה כסף לצורך מס בשנה מסוימת, היא עדיין תוכל לחלק דיבידנדים מהכנסות שלא שולם עליהן מס חברות מפאת ההפסד לצורכי מס, ואלה יחויבו במס דיבידנד בלבד.

חלוקה אחרת שאינה מחויבת במס חברות יכולה לנבוע משיערוך נכסי נדל"ן שיש לחברה מסוימת. התקינה החשבונאית החדשה, IFRS, מאפשרת להכיר ברווח או הפסד הנובעים משינוי בשווי ההוגן (השווי הכלכלי האמתי בעסקה בתנאי השוק) של הנכס, במהלך תקופת דיווח, גם אם הנכס לא נמכר אלא נותר בידי החברה. כלומר ייתכן רווח חשבונאי שאינו רווח לצורכי מס, כיוון שהחברה לא מימשה את הנכס. חוק החברות למעשה מתיר גם במצב זה לחלק דיבידנד מאותם רווחים לא ממומשים (רווחים "על הנייר") שאינם חייבים במס הכנסה, (עד למועד המימוש בפועל של אותו נכס) אשר יחויבו במס דיבידנד בלבד.

התמודדות רשות המסים עם מקרים אלה

נכון לדצמבר 2011, רשות המסים טרם הכריעה בנושא אופן מיסוי דיבידנד המחולק מרווחים שטרם חויבו במס, אך נראה כי הרשות נוטה להטיל מס על דיבידנד כזה, באופן שישא את נטל המס המלא על היחיד בישראל (מיסוי זה יהיה מנוגד לעיקרון לפיו אין מס אלא בעת מימוש נכסים). לחלופין שוקלת הרשות להתיר חלוקת דיבידנד רק מהכנסה ששולם בגינה מס חברות.

גישה זו מותירה מספר סוגיות בלתי פתורות. כך למשל הדבר מנוגד לעיקרון המימוש (קרי: מס ישולם רק על רווח ממומש). כמו כן, רשות המסים תידרש להמשיך ולעקוב אחרי הנכסים המשוערכים, ואולי אף להחזיר מס ששולם (חלקו או כולו) בגין עליית הערך, במידה והערך בסופו של דבר ירד, ואולי אף הפך להפסד.

במדינות כמו ישראל וחלק ממדינות מזרח אירופה, בהן המשק מורכב מפירמידות של חברות החזקה המחזיקות זו בזו בשרשור, עלולה גישת הרשות ליצור עצירה של כספים בחברות שבתחתית הפירמידה, ולפיכך לעצור אפיק מימון חשוב במשק הישראלי – מימון באמצעות חברות בקבוצת חברות, המניידות כספים ביניהן, בין היתר באמצעות חלוקת דיבידנד.

פתרונות אפשריים נוספים

פתרון אפשרי אחד הוא החלת השיטה האמריקאית, לפיה חלוקת דיבידנד מתוך עודפים לצורכי מס, תסווג גם כדיבידנד לצורכי מס, בעוד שחלוקה שלא מתוך עודפים לצורכי מס תהווה החזר השקעה לבעלי המניות (ותקטין את עלות ההשקעה של בעלי המניות בחברה) ומה שמעבר לה, יחויב במס רווח הון (כלומר כשבמועד חלוקת הדיבידנד, הרווח לצורך מס טרם נצבר, אין זו חלוקת רווחים, שהרי עוד אין רווחים, אלא החזר השקעה).

פתרון אפשרי נוסף הוא למסות כל חלוקה לבעלי מניות כדיבידנד לצורכי מס, למעט הפחתת הון שתהווה החזר השקעה בגין השקעתם המקורית בחברה (חיוב המס בגין חלוקה כזו יהיה בצורת מס על רווח הון, כאשר בעלי המניות ימכרו את מניותיהם בחברה). הצעה זו פשוטה ומונעת את הצורך לעקוב אחרי בעלי המניות, מועדי רכישת מניותיהם, מצב הנכסים שבידי החברה ועוד.