מיכאיל רודיונוביץ' מאטבייב
| לידה | 1892 |
|---|---|
| פטירה | 1971 (בגיל 79 בערך) |
| מדינה |
 ברית המועצות |
| מקום מגורים | לנינגרד |
| ידוע בשל | חלקו בהוצאות להורג בסנדארמוך |
| תקופת הפעילות | 1923–1949 (כ־26 שנים) |
| תפקיד | המוציא להורג הראשי של נ.ק.ו.ד. |
| מפלגה | המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות |
מיכאיל רודיונוביץ' מאטבייב (ברוסית: Михаил Родионович Матвеев; 1892–1971) היה מוציא להורג בכיר במשטרה החשאית הסובייטית (נ.ק.ו.ד.), שנשלח לבצע את הירי ההמוני בסנדארמוך שבקארליה בסוף שנות השלושים.
לאחר שסיים שנתיים של חינוך בבית ספר בכפר, עבר מאטבייב הצעיר לסנקט פטרבורג שם מילא עיסוקים שונים: למשל, הוא היה שוער בבית מגורים לפני שהפך בשנת 1913 לעוזר עובד מתכת במפעלי וולקן. בעקבות מהפכת פברואר 1917 הצטרף לבולשביקים ובמהרה שימש כמוציא להורג של הצ'קה. בשנת 1923 הוא התרחק לכמה שנים מעיסוקו החדש. משנת 1927 ואילך חזר מאטבייב לארגוני הביטחון הסובייטים, תחילה באוגפא"ו ולאחר מכן בקומיסריון הפנים העממי, בתור מוציא להורג בפרברי לנינגרד.
ב-28 בנובמבר 1936, יחד עם שני מוציאים להורג נוספים (א. פוליקרפוב ופ. שלגין) ווסילי בלוחין הידוע לשמצה - קיבל קפטן מאטבייב את עיטור הדגל האדום על "מאבקו להבטיח את המערכת הסוציאליסטית", והשלושה פעלו כמוציאים להורג של המשטר.
סנדארמוך, 1937-1938
מאטבייב היה מעורב באופן אישי בירי באסירי "השילוח הסולובקי האבוד" בין 27 באוקטובר ל-3 בנובמבר 1937, שכלל רבים מחברי האינטליגנציה באוקראינה. שדה ההרג של סנדארמוך נמצא רק ביולי 1997 לאחר חיפושים ממושכים ובתחילה לא היה ידוע כמה אלפים נורו ונקברו במקום.[1] זהותם של 1,111 האסירים שהובאו מבית הסוהר המיוחד של סולובקי בים הלבן, נקבעה לראשונה בקיץ 1996.
לאחר מותם נמשכו במהלך 13 החודשים הבאים על ידי עוד כ-3,500 תושבים בקארליה ו-4,500 עובדי תעלת הים הלבן, שהובילו לסך הכל 9,500 הרוגים, כאשר הגופות נקברו ב-236 בורות. ההוצאות להורג היו חלק מהטיהור הגדול שנמשך בין השנים 1936 ל-1938.[2]
קריירה מאוחרת
ב-20 בדצמבר 1937 הוענק לקפטן מיכאיל מאטבייב מתנה, רדיוגרמה ומערכת תקליטי גרמופון, על "עבודתו הבלתי אנוכית במאבק במתנגדי המהפכה", כלומר עבודתו בסנדארמוך בין 27 באוקטובר ל-10 בנובמבר באותה השנה.
ב-11 במרץ 1939 הוא עצמו נעצר בהוראת ראשו החדש של הנ.ק.ו.ד., לברנטי בריה ונידון לעשר שנים במחנה עבודה לתיקון. (כששמעו את החדשות האלה, חברו אלכסנדר פוליקרפוב התאבד בירייה) ממאטבייב לא נשללו הפרסים והמדליות שלו, עם זאת, ועד מהרה הופחת עונשו לשלוש שנים, אותם הוא ריצה במחנה באזור וולוגדה.
הוא שוחרר מוקדם כאשר גרמניה פלשה לברית המועצות בשנת 1941, במהלך מצור לנינגרד, מאטבייב הועלה לדרגת מפקד (המוציא להורג הראשי) של הכלא הפנימי של המשטרה החשאית בעיר. בהמשך הוא קיבל את הפרס הסובייטי הגבוה ביותר, מסדר לנין, על עבודתו באותן שנים. הוא פרש משירותו בדצמבר 1949.
החיים אחרי סטלין, 1953-1971
חלק מהמעורבים בבחירת, ליווי ואז בביצוע טרנספורט סולובקי נחקרו לאחר מותו של סטלין כחלק מתהליך הדה-סטליניזציה ושיקום הקורבנות.
בדומה למאטבייב, גם רס"ן פיוטר ראייבסקי (1892–1967) נעצר בשנת 1939. הוא הואשם כי היה "ממנהיגי ארגון מתנגד למהפכה וחומרי התקוממות בקרב הנאשמים בסולובקי" ונידון בשנת 1941 ל-8 שנים במחנות העבודה. שם הועסק כראש יחידת הכליאה. הוא שוחרר בשנת 1947, בשנת 1957 הוא שוקם והוחזר לשורות המפלגה הקומוניסטית. בראשית שנות השישים הוא היה נתון למשמעת מפלגתית על חלקו הפעיל בהוצאות להורג של אסירי סולובקי.
שום חקירה שכזו לא הטרידה את שנותיו המאוחרות של מאטבייב, והוא מת, כגמלאי המדינה, בשנת 1971, מבלי שהוענש על חלקו בטיהור הגדול של סטלין.[2]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ניקיטה פטרוב (2017), "הקצבים מסנדרמרוך", נובאיה גאזטה, מספר 84, 4 באוגוסט 2017, עמ' 8–9 (רוסית)
- אנטולי רזומוב, נתיב של צער: ההובלות של סולובקי, 1937-1938 (סקורבני: ניסוח סולובצקי, 1937-1938) נספח 2: המעורבים בבחירת וביצוע הטרנספורטים של סולובקי, עמ' 36–40 (רוסית)
הערות שוליים
- ^ Hoffman, David (1997). "Site of 1,100 Stalinist executions found". Washington Post, 13 July 1997. נבדק ב-12 ביוני 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 Fishman, Mikhail (2017). "Stalin's Shadow: How a Gulag Historian Fell Victim to Russia's Dark Past". The Moscow Times, 9 June 2017. נבדק ב-12 ביוני 2017.
{{cite web}}: (עזרה)
30585588מיכאיל רודיונוביץ' מאטבייב