מיחזור אלקטרוניקה

תהליכי מיחזור פסולת אלקטרונית נעשים באמצעות מגוון שיטות מכניות ותעשייתיות. השיטה הפופולרית והיעילה ביותר לסביבה היא שיטת הייצור ההפוך (Demanufacturing) בה מופרדים הרכיבים האלקטרונים ברי המיחזור באופן ידני, לאחר מכן נגרסים במספר שלבים מכנים מורכבים, ואז מופרדים בתהליכים כימיים לחומרי היסוד הניתנים לשימוש מחודש. החומרים המוחזרים לתעשייה הם מתכות כבדות, עופרת, בדיל, פלטינה, בריליום, כספית וזהב. שאר החומרים, אשר אינם ניתנים למיחזור, מועברים להטמנה במטמנות עירוניות על מנת למנוע שריפה בלתי מבוקרת. תהליך מיחזור פסולת אלקטרונית יקר ועל כן מחייב סבסוד או רגולציה ממשלתית בדומה לנהוג באיחוד האירופאי ("Waste Electrical and Electronic Equipment Directive") ותקני ה-EPA האמריקאים.

האתגר במיחזור פסולת אלקטרונית הוא בפעילות האיסוף המאסיבית הנדרשת. על כן מתחלקים תאגידי המיחזור בתחום לחברות האמונות על נושא האיסוף כדוגמת אקוקל ואקומיוניטי [1] ולמפעלים ייעודיים אזוריים המתמחים בפירוק והפרדה כדוגמת גאיה וזוהר שבא. החל מחודש ינואר 2014, נכנס לתוקפו חוק מיחזור פסולת אלקטרונית. בדומה למודל השווייצרי מטיל החוק הישראלי אחריות יצרנים מורחבת (EPR) בה יחויב כל יצרן, משווק, מפיץ או יבואן של ציוד אלקטרוני בקליטת פסולת אלקטרונית מלקוחותיו ועמידה ביעדי מיחזור של עד 80% מהיקף מכירותיו התקופתיות.