מחנה בוטובו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מחנה בוטובו
קובץ:Поклонный крест на Бутовском полигоне.jpg
תל המכסה את אחד מקברי ההמונים של בוטובו

מטווח הירי של בוטובו או מחנה בוטובו (ברוסית: Бутовский полигон) הוא אחוזה פרטית לשעבר בסמוך לכפר דרוז'ינו (ברוסית: Дрожжино) במחוז המשנה לנינסקי, שבמחוז מוסקבה, ליד מחוז יושנויה בוטובו במוסקבה שנכבש על ידי הסובייטים לאחר מהפכת 1917 ואחריה שימש את המשטרה החשאית כמושבה חקלאית ומטווח ירי, ובשנים 1938 עד 1953, כאתר להוצאות להורג וקברי אחים של אנשים הנחשבים "אויבי העם". המספר המדויק של הקורבנות שהוצאו להורג נותר לא ידוע, שכן רק נתונים מקוטעים סווגו על ידי השירותים החשאיים. [1] עם זאת, בין 1937 ל-1938, מרבית קורבנות הטרור הגדול של יוזף סטלין, 20,761 אסירים[2] הועברו למקום והוצאו להורג, בדרך כלל ביריות בחלק האחורי של הראש. [3] הקורבנות הבולטים כללו את בלה קון, גוסטב קלוטסיס, סרפים צ'יצ'אגוב, כמו גם מעל 1,000 אנשי הכמורה האורתודוקסית הרוסית. [4] הכנסייה הרוסית האורתודוקסית השתלטה על המגרש בשנת 1995 והקימה כנסיית זיכרון. כיום ניתן לבקר בקבר האחים מדי יום.

היסטוריה

המקום מתואר לראשונה בטקסטים היסטוריים משנת 1568 שהיה בבעלות מקומית של בויאר בשם פיודור דרוז'ין, עד המאה ה-19. בשנת 1889 הפך בעל האחוזה, נ.מ. סולובוב, את המקום לחוות הרבעה גדולה עם אורוות ומסלול מרוצים. צאצאיו, תרמו את החווה למדינה בעקבות מהפכת אוקטובר בתמורה לזכות לברוח מהארץ. החווה הפכה אז לשטח של הצבא האדום.[5]

בשנות העשרים של המאה העשרים, הצבא האדום העביר את האתר, שנקרא בשם בוטובו, לידי אוגפא"ו, המשטרה החשאית הסובייטית, כמושבה חקלאית. לאחר ששולב בסוכנות הביטחון והמודיעין (NKVD) בשנת 1934, הוקף חלק מהרכוש בגדר גבוהה והפך למטווח ירי קטן.

הטיהור הגדול

ב-31 ביולי 1937 הוציא הנקוו"ד את צו 00447 "על הפעלת דיכוי הקולאקים לשעבר, פושעים וגורמים אנטי-סובייטיים אחרים." [6] הדיכוי הפוליטית שבא בעקבותיה הביא לגזר דין מוות גדול ולהוצאות להורג המוניות. בתי קברות מקומיים במוסקבה לא הצליחו להכיל את ההיקף העצום של קורבנות הטיהור שהוצאו להורג בבתי כלא באזור וכדי לטפל בנושא הקצתה המשטרה החשאית שני מתקנים מיוחדים חדשים - בוטובו וגיא ההריגה בקומונארקה - שישמשו כשילוב של אתר הוצאה להורג וקבר אחים.[7]

91 הקורבנות הראשונים הועברו לבוטובו מבתי הכלא במוסקבה ב-8 באוגוסט 1937.[2] במהלך 14 החודשים הבאים, 20,761 הוצאו להורג ונקברו במקום, כאשר עוד 10,000 עד 14,000 נורו ונקברו בקומונארקה הסמוכה.[8] בממוצע 50 אנשים הוצאו להורג ביום במהלך הטיהור. בחלק מהימים לא הוצאו להורג, ואילו באחרים נורו מאות. מהתיעודים עולה כי היום העמוס ביותר היה 28 בפברואר 1938, אז הוצאו להורג 562 איש.[9]

הליך ההוצאה להורג

קורבנות הוקפצו ברגע שניתן גזר דין על ידי גופים שאינם שיפוטיים: ועדות של שלושה אנשים, או של שני אנשים, או של בית הדין הצבאי של בית המשפט העליון.[8] לאחר מכן הם הועברו לבוטובו במשאיות המסומנות בשלטים "לחם" או "בשר" כדי להסוות את הפעולות מתושבי האזור. חלק מהאסירים ייהרגו מיד עם הגעתם כאשר משאיתם הוצפה בפחמן חד-חמצני, ואז גופותיהם הושלכו בתעלות סמוכות. [10] רובם הובלו לצריף ארוך, לכאורה לבדיקה רפואית, [11] שם נערך מפקד ותיוק של אנשים עם תמונותיהם. (אותן תמונות מתוך קובצי המשטרה החשאית ישמשו אחר כך כאנדרטת זיכרון לקורבנות). רק לאחר השלמת הניירת, השוטרים יכריזו על עונש המוות. לאחר זריחת השמש, קציני המשטרה, שהיו שיכורים לעיתים קרובות מדלי הוודקה שסופקו להם,[2] היו מלווים את האסירים הרחק מהצריפים ויורים בהם מטווח קצר בחלק האחורי של הראש, לעיתים קרובות עם אקדח נאגנט .[7] רבים מתו מבלי להבין באילו פשעים הואשמו. קורבנות הירי הושלכו מייד או זמן קצר אחר כך לאחד מתוך 13 תעלות, בסך הכל 900 מטרים באורכן. רוחב כל תעלה היה 4–5 מטר והעומק היה בערך 4 מטרים.[12] ההוצאות להורג והקבורות נעשו ללא הודעה לקרובי משפחה וללא שירותי לוויות דתיות או אזרחיות. קרובי משפחה שנורו החלו רק בשנת 1989 לקבל תעודות המציינות את התאריך המדויק וסיבת המוות.

קיר עם שמותיהם של כעשרים אלף קורבנות, חלק מגן הזיכרון.

קורבנות

קורבנות הגיעו מכל חלקי החברה הסובייטית. הם היו פועלים, איכרים, כמרים, קולאקים, אנשי המשמרות הלבנים לשעבר ו"גורמים אנטי-סובייטיים" אחרים, בעיקר אליטה רוסית שלפני המהפכה, בולשביקים לשעבר, גנרלים, ספורטאים, טייסים ואמנים, אלמנטים חברתיים מסוכנים כמו קבצנים, גנבים, פושעים זעירים, ואשמים ב"תסיסה ותעמולה אנטי-סובייטית ".[8] רובם המוחלע היו גברים (95.86% מכלל הקורבנות) ורובם היו בני 25 עד 50 במותם. מביניהם, 18 אנשים היו מבוגרים מגיל 75 ו-10 ילדים בגיל 15 ומטה. [13] הצעיר שהוצא להורג היה מישה שמונין בן ה-13, ילד רחוב יתום, שהואשם בגנבת שתי כיכרות לחם. [14] יותר מ-60 לאומים שונים היו גם בקרב הקורבנות, כולל צרפתים, אמריקאים, איטלקים, סינים ויפנים. [15] כמעט 1,000 אנשי כמורה רוסיים אורתודוקסים הוצאו להורג בבוטובו, כמו גם אנשי כמורה לותרנים, פרוטסטנטים וקתולים (בעיקר מפולין או אוסטריה).

52 הקורבנות האחרונים של הטיהור של סטלין הוצאו להורג בבוטובו ב-19 באוקטובר 1938.[2]   לאחר מכן המשיכה האדמה לשמש כאתר קבורה המונית לקבורת כל אלה שנורו בבתי הכלא במוסקבה. בזמן מלחמת העולם השנייה הוקם מחנה שבויים גרמני בסמוך לאתר. אסירים שימשו בעבודות כפייה לבניית כביש ורשה; אלה שהיו חולים מדי או מותשים לעבודה נורו ונזרקו לתעלות. [16] לשכת המפקד הייתה ממוקמת רק 100 מטרים מתעלות אלה ובהמשך הפך לצריף מנוחה עבור קציני נקוו"ד הבכירים שזכו לעיתים קרובות לביקור של לברנטי בריה .[12] אף על פי כן, ההוצאות להורג נמשכו במקומות סמוכים כמו סוחאנובקה וקומונארקה עד 1941 לפחות[8] ונראה שגם בשנת 1953. בפרט, הקומונארקה שימשה להוצאות להורג של דמויות פוליטיות וציבוריות בעלות פרופיל גבוה מליטא, לטביה, אסטוניה ומנהיגי הקומינטרן מגרמניה, רומניה, צרפת, טורקיה, בולגריה, פינלנד, הונגריה. ההנהגה הבכירה של מונגוליה, כולל ראש הממשלה לשעבר אנאנדין אמר ו-28 מקורבים, הוצאו להורג בקומונמרקה ב-27 ביולי 1941. [17]

מקרי מוות בולטים

בין ההרוגים וקבורים בבוטובו היו המפקד הצבאי הסובייטי הייק בז'ישקיאן; מדינאי הצאר ולדימיר דז'ונקובסקי ; המהפכן הבולשביקי והפוליטיקאי ניקולאי קרילנקו; מנהיגה לשעבר של הונגריה בלה קון, במהלך המשטר הקומוניסטי הקצר שלה; הצייר אלכסנדר דרווין, שחקנית הקולנוע מריה לייקו והצלם גוסטב קלוציס שהיו כולם לטבים; הבישוף האורתודוקסי סרפים צ'יצ'גוב והנסיך דמיטרי שוחובסקוי ; נשיא הדומה פ. גולובין, ניקולאי דנילבסקי, טייס המטוס הרוסי הראשון; אוטו שמידט, חוקר ארקטי; מיכאיל חיטרובו-קרמסקוי, מלחין; חמישה קציני הצאר ונציגים של משפחות אצולה רוסיות כמו רוסטופצ'ין, טוכקוב, גאגרין, אולבנסקי, אולסופייב וביביקוב. [18]

חברי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD) היו גם בין הקורבנות, למשל הרמן טאובנברגר וולטר האניש. למעלה ממאתיים נורו באישור מפורש של מנהיגי המפלגה וילהלם פייק וולטר אולבריכט, לאחר שהוסגרו לידי נקוו"ד.

  • קורבנות הטיהור הסטליניסטי שמתו בבוטובו
  • סרפים (צ'יצ'גוב), לפני שנידון למוות ונורה.
    סרפים (צ'יצ'גוב), לפני שנידון למוות ונורה.
  • בלה קון לאחר שנעצר על ידי נקוו"ד בשנת 1937
    בלה קון לאחר שנעצר על ידי נקוו"ד בשנת 1937
  • יוקומס ואסיטיס: מפקד צבא סובייטי לטבי
    יוקומס ואסיטיס: מפקד צבא סובייטי לטבי

מורשת

מטווח הירי של בוטובו אובטח בכבדות על ידי המשטרה החשאית הסובייטית ומאוחר יותר על ידי שירותי הביטחון הרוסיים עד 1995. ב-7 ביוני 1993 ביקרו במקום קבוצה קטנה של פעילים, פקידים וכמה קרובי משפחה של מתים בבוטובו. באוקטובר של אותה שנה נחנך לוח בו נכתב "באזור זה של מטווח הירי של בוטובו, כמה אלפי אנשים נורו, בשנים 1937–1938, בסתר ונקברו."[19] שנה לאחר מכן התעניינה הכנסייה הרוסית באתר כאשר הארכיונאים גילו כי דמות בכירה בכנסייה, סרפים, מטרופוליט לנינגרד, נהרגה שם. בשנת 1995 העבירו סוכנויות הביטחון הרוסיות את בוטובו ואת קומונארקה לידי הכנסייה האורתודוקסית לצורך "שימוש ללא הגבלת זמן". כנסיית עץ קטנה, כנסיית הקדושים, נחנכה ב-16 ביוני 1996.   כנסיית התחייה, מבנה אבן לבן גדול יותר, הושלמה בשנת 2007. [20]

ב-30 באוקטובר 2007 הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין הנציח את יום השנה ה-70 לדיכוי בביקור במטווח הירי של בוטובו.[2] שם, פוטין ייחס את מותם של רבים כל כך ל"השלכות הסכסוך הפוליטי." המבקרים ציינו כי הצהרה זו סימנה את כישלונו של פוטין, ואולי החברה הרוסית כולה, להתמודד עם העובדה שקורבנות בוטובו נהרגו לא מפני שהם היו מתנגדים פוליטיים לסטלין, אלא פשוט בגלל הרקע שלהם, לאומים, או שהם פשוט נקלעו למנגנון הטיהור שביקש להדחיק או לחסל חלקות גדולות של מתנגדים פוטנציאליים לשלטונו של סטלין.

בספטמבר 2017 נפתחה אנדרטה חדשה, "גן הזיכרון". האנדרטה מורכבת משני לוחות גרניט שעליהם חרוטים שמותיהם של 20,762 אנשים שמתו בבוטובו. אורך האנדרטה 984   רגל ו-6.5 מטר גובהה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מחנה בוטובו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Бутовский полигон. 1937—1938. Книга памяти жертв политических репрессий (in Russian). 1–7. Moscow: Memorial. 1997–2003.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Christensen, Karin Hyldal (2017-10-02). The Making of the New Martyrs of Russia: Soviet Repression in Orthodox Memory (באנגלית). Routledge. ISBN 9781351850353.
  3. ^ Snyder, Timothy (2012-10-02). Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin (באנגלית). Basic Books. p. 83. ISBN 9780465032976.
  4. ^ Kenworthy, Scott Mark (2010-10-08). The Heart of Russia: Trinity-Sergius, Monasticism, and Society after 1825 (באנגלית). Oxford University Press. p. 364. ISBN 9780199379415.
  5. ^ "Butovo Polygon – Smoke of the Fatherland". blogs.carleton.edu (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-08-17.
  6. ^ Khlevniuk, Oleg V.; Nordlander, David J. (2004). The History of the Gulag: From Collectivization to the Great Terror (באנגלית). Yale University Press. p. 145. ISBN 0300092849.
  7. ^ 7.0 7.1 Stala, Krzysztof; Willert, Trine Stauning (2012-01-01). Rethinking the Space for Religion: New Actors in Central and Southeast Europe on Religion, Authenticity and Belonging (באנגלית). Nordic Academic Press. p. 215. ISBN 9789187121852.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Schlögel, Karl (2014-01-08). Moscow, 1937 (באנגלית). John Wiley & Sons. p. 118. ISBN 9780745683621.
  9. ^ Vladimir Kuzmin (31 באוקטובר 2007). Поминальная молитва; Владимир Путин посетил Бутовский полигон, где похоронены жертвы массовых расстрелов. Rossiyskaya Gazeta (ברוסית) (4506). נבדק ב-2011-10-18. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ Yevgenia Albats, KGB: The State Within a State. 1995, page 101. According to Yevgenia Albats, "Owning to the shortage of executioners, ... Chekists used trucks camouflaged as bread vans for mobile death chambers. Yes, the very same machinery made notorious by the Nazis - yes, these trucks were originally a Soviet invention, in use years before the ovens of the Auschwitz were built"
  11. ^ Robbins, Richard G. (2018-02-16). Overtaken by the Night: One Russian's Journey through Peace, War, Revolution, and Terror (באנגלית). University of Pittsburgh Press. ISBN 9780822983224.
  12. ^ 12.0 12.1 "Бутовский полигон" (ברוסית). נבדק ב-2018-08-17.
  13. ^ GOLOVKOVA, Lidija. 1997-2004, Butovskij Polygon. 1937-1938: kniga Pamjati žertv politiceskih repressij, [“Butovo’s Shooting range, 1937-1938: Book of memory of the victims of political repression”],. p. 302.
  14. ^ Hades, Lena (2016-03-25). "Stalin's Great Purge: Boy Executed For Two Loaves Of Bread". Huffington Post (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-08-17.
  15. ^ Braithwaite, Rodric (2010-12-09). Moscow 1941: A City & Its People at War (באנגלית). Profile Books. p. 48. ISBN 1847650627.
  16. ^ Оберемко, Валентина. "Двуликое Бутово.Когда-то этот район был шикарной "Рублёвкой"". www.aif.ru. נבדק ב-2018-08-17.
  17. ^ "Спецобъект "Монастырь"". Известия (ברוסית). 2007-10-11. נבדק ב-2018-08-17.
  18. ^ "Mass Grave in Moscow Suburbs is Among Russia's Holiest Sites" (באנגלית). נבדק ב-2018-08-17.
  19. ^ Dwyer, Philip; Ryan, Lyndall (2012-04-01). Theatres Of Violence: Massacre, Mass Killing and Atrocity throughout History (באנגלית). Berghahn Books. p. 192. ISBN 9780857453006.
  20. ^ Kishkovsky, Sophia. "Former Killing Ground Becomes Shrine to Stalin's Victims" (באנגלית). נבדק ב-2018-08-17.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30364218מחנה בוטובו

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מחנה_בוטובו&oldid=1576354"