ספירת הנוצרים
ספירת הנוצרים היא השיטה לפיה נמנות שנים יחסית לשנת לידתו המשוערת של אותו האיש. לצד לוח השנה הגרגוריאני התפשט גם מניין השנים הנוצרי בקרב בני דתות אחרות, ועל מעמד הבכורה שלו בתקשורת ובמסחר הבינלאומיים אין כיום עוררין.
בעברית מוסיפים לפעמים למספר השנים את הביטוי "לספירת הנוצרים" או "לספירה" ועל ידי גורמים דתיים יותר "לספירתם" או "למניינם". ברוב השפות האירופאיות מוסיפים AD, ראשי תיבות של הביטוי Anno Domini בלטינית: "בשנת אדוננו" (ביטוי שהומצא על ידי הנזיר הנוצרי דיוניסיוס העניו). כאשר מתייחסים לשנים שקדמו לתחילת המניין, כותבים בעברית "לפני הספירה", ובקיצור לפנה"ס (או לפסה"נ = לפני ספירת הנוצרים), ואילו הביטוי הלטיני הוא Ante Christum Natum (לפני לידת כריסטוס) ובראשי תיבות AC. באנגלית מקובל יותר לכתוב BC, שהוא קיצור של Before Christ ("לפני אותו האיש").
בחוגים אקדמיים מבכרים לעיתים להשתמש בביטויים הנייטרליים יותר מבחינה דתית: Common Era ובראשי תיבות CE, ו-Before Common Era ובראשי תיבות BCE. פירושיהם בהתאמה הם "למניין המקובל" ו"לפני המניין המקובל". גם בעברית ישנו הביטוי הנייטרלי "הספירה הכללית".[1]
תולדות ספירת השנים הנוצרית
מניין השנים הנוצרי לא היה קיים במאות השנים הראשונות להופעת הנצרות. גם המאמינים הנוצרים השתמשו בימי האימפריה הרומית בתיארוכים המקובלים בה.
בתחילה היה מקובל לציין שנה באמצעות אזכור הקונסולים ששלטו בה. מאחר שהגעת השמועה על עלייתו לשלטון של קונסול לחלקיה המרוחקים של האימפריה יכולה הייתה לארוך חודשים, ציינו שנים גם באמצעות נקיבה בשמות הקונסולים, שעמדו בראש בשנה הקודמת. מניין שנים אחר, שהיה מקובל בעיקר בעולם היווני, היה ספירת השנים לפי האולימפיאדות.
שיטה אחרת הייתה המניין "לייסודה של העיר" (רומא). מאחר שהתאריך המדויק היה נושא למחלוקת, לא הרבו להשתמש בתיארוך זה, אולם בפועל התקבלה השנה 753 לפנה"ס כשנה המציינת את ראשית ימי רומא. נראה שהייתה משמעות פוליטית לשימוש במניין זה, שיש בו כדי להעיד על אמונה ביציבותה ובנצחיותה של העיר.
עם כינון הקיסרות הרומית במאה ה-1 לספירה, החל הנוהג לנקוב בשנה למלכות הקיסר. הנוהג הפך לפורמלי רק בתחילת המאה ה-3, ואילו קודם לכן נהגו הקיסרים הקדומים, בהם אוגוסטוס, לנקוב במניין הפעמים שהוענקה להם הסמכות הטריבונית בידי הסנאט הרומי, בניסיון לשמור על מראית עין של רפובליקה.
אופן ספירה אחר השתמש באינדיקציות. לצורכי מיסוי החקלאות, חולק הזמן למחזורים בני חמש עשרה שנה. כל שנה (אינדיקציה) הוזכרה לפי מספרה במחזור. שיטה זו האריכה ימים באימפריה הביזנטית.
כמו כן הונהגו מניינים מקומיים בארצות שונות, למשל על פי תאריך ייסודה של עיר מסוימת או זמנו של שליט אזורי.
בתום ימי רומא
עם התפוררות רומא נעשה השימוש במניין השנים הקיסרי, שעתה צריך היה להתייחס לאימפריה הביזנטית, בעייתי יותר. כאשר במאה ה־6 חדל הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון ממינוי קונסולים, השימוש בתיארוך קונסולרי כבר לא היה אפשרי והתפתחה ספירה המבוססת על בריאת העולם. החישוב נעשה בהתאם לתנ"ך, אך העניק לעולם כמה מאות שנים יותר מאשר הלוח העברי. המניין המדויק היה שנוי במחלוקת בין המלומדים, אך בסופו של דבר התפתח קונצנזוס סביב שיטתו של אוסביוס מקיסריה, שחי בזמן קונסטנטינוס. הספירה הביזנטית המבוססת על בריאת העולם הייתה בשימוש ברוסיה מ-988 עד החלפתה על ידי פיוטר הגדול ב-1700.
שיטת הספירה הנהוגה כיום, "שנת אדוננו" (Anno Domini), הומצאה ברומא ב־525 בידי נזיר בשם דיוניסיוס העניו (Dionysius Exiguus), שעבד על חישוב תאריך הפסחא. הוא תיארך את לידתו של אותו האיש לשנת 1 לפנה"ס. אך כיום הכול סבורים שתאריך זה שגוי,[דרוש מקור] שכן הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס, ועל פי כתבי הנוצרים נולד אותו האיש בשלהי ימי הורדוס. השנה הראשונה שלאחר לידת אותו האיש היא שנת 1 לספירה, כלומר אין שנה המוגדרת כשנת ה-0. מכאן שכדי לחשב את מספר השנים שעברו מתאריך כלשהו לפני-הספירה, יש להוסיף למניין השנה הנוכחית את הערך המוחלט של השנה המדוברת פחות 1. לדוגמה, בשנת 44 לפנה"ס נרצח יוליוס קיסר בתיאטרון פומפיוס, ולכן בשנת 2011 עברו 2011+44-1 = 2054 שנים מאז הרצח (ולא 2055 שנים כפי שהיה מקום לטעות).
עליית השיטה המקובלת
ויקטור מטורנה בן המאה ה-7 היה ההיסטוריון הראשון, שעשה שימוש רב בשיטתו של דיוניסיוס.
הכומר האנגלו-סקסוני בדה השתמש בתיארוך של דיוניסיוס כשכתב את "ההיסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי", שחיבורו הסתיים ב־731. בדה, שחי בצפון אנגליה, מחוץ לגבולות האימפריה הרומית, התקשה להשתמש במניין אחר. המניינים הרומאיים לא היו רלוונטיים עבורו והוא ידע עליהם מעט, כמי שחי באזור שהרומאים איבדו השפעתם עליו עידנים קודם לכן. חילופיהם התכופים של המלכים האנגלו-סקסונים הקשו על שימוש בתאריכים הקשורים להם. בדה גם היה הראשון שהשתמש ב"לפני הספירה".
באירופה התפשטה השיטה בתחילה באזור צרפת ואחר כך הגיעה לגרמניה. לשימושם של הקרולינגים בספירה היה רקע אידאולוגי: הניסיון להתרחק מהמורשת הביזנטית.
בין הספירות האחרות שהיו פופולריות זמן מה הייתה הספירה למרטירים, שתחילתה ב־284, בעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס, אויבם הגדול האחרון של הנוצרים. בכנסיות הצפון אפריקניות עדיין משתמשים בה.
הייתה גם הספירה למותו (ולא לידתו) של אותו האיש, שתוארך לשנת 29.
שיטות ספירה שונות מזו הנוצרית
במהפכה הצרפתית נעשה ניסיון לעצב לוח שנה חדש, שיתארך את השנים ממנה והלאה. גם האיטלקים הפשיסטים עשו ניסיון לבסס מניין שנים משלהם, שבו התחילה הספירה משנת עלייתם לשלטון, 1922. בקוריאה הצפונית מונים את השנים החל משנת הולדתו של קים איל-סונג, 1912. בטאיוואן משתמשים בספירה שמתחילה אף היא ב־1912, שנת הקמת הרפובליקה בסין. ביפן מונים לפי שנת עלייתו לשלטון של הקיסר הנמצא על הכס באותו זמן.
ביהדות, כמו גם באסלאם, לא נזנח לחלוטין המניין הדתי המסורתי ומשתמשים בו בהקשרים דתיים, אף שלמטרות אזרחיות בדרך כלל דומיננטית יותר השיטה הנוצרית.
התיארוך הנוצרי בקרב יהודים
בקרב החוגים הדתיים בישראל יש המשתמשים בהמחאות ובטפסים רשמיים בתאריכים עבריים בלבד, וכפי הזכות לעשות כן על פי החוק הישראלי. עם זאת, גם בחוגים היותר דתיים אין איסור מוחלט, על השימוש בתאריך האזרחי. יש שמקפידים לכתוב רק את שתי הספרות האחרונות של השנה, שלא ליצור רושם כאילו מונים את הזמן ללידתו של "אותו האיש". כפי שצויין קודם בחלק מחוגים אלה נהוג להוסיף אחרי התאריך את המילה "למניינם" או "לספירתם" (של הנוצרים). ישנם החוששים לדעתו של החת"ם סופר הרואה בציון מספר החודש ניגוד למה שכתוב בתורה "החודש הזה", ראש חודש ניסן, "לכם ראש חודשים, ראשון הוא", ולכן מקפידים לרשום את שם החודש ולא את מספרו.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ דוגמה: סעיף 1 לחוק העתיקות
24046369ספירת הנוצרים