לומינול
לומינול הוא חומר אורגני העשוי מ8 אטומי פחמן, 7 אטומי מימן, 3 אטומי חנקן ו2 אטומי חמצן. הנוסחה המדעית שלו היא C8H7N3O2.[1] בחומר זה משתמשים בזיהוי פלילי מכיוון שהוא מגיב לברזל הנמצא בתאי הדם האדומים בגופנו. המגע עם הדם גורם לריאקציה כימית המייצרת פלואורסצנציה. הלומינול מגיב לברזל, נחושת וציאניד. החוקרים שופכים את הלומינול בזירה החשודה ואם ונוצר אור כנראה שיש דם בזירה, מפני שבתוך תאי הדם האדומים יש את המיוגלובין המכיל ברזל. לעיתים בזירות רצח, הרוצח (או אדם אחר בעל אינטרס) יכול לנסות להעלים ראיות כאשר הוא משתמש בחומרי ניקוי חריפים המעלימים את שאריות הדם. אם הוא לא משתמש בחומרים כאלו, ניתן להשתמש בלומינול כדי לזהות האם יש דם באזור נתון גם לאחר שנים רבות.[2]
בדיקת לומינול
.jpg)
בבדיקת לומינול, החוקרים מערבבים את החומר עם מי חמצן (H2O2) ומפזרים באזור החשוד. שני החומרים האלה הם האחראים לתהליך,[1] כאשר בתוך תאי הדם יש המוגלובין המכיל ברזל, ומי החמצן משמשים כזרז. כאשר מי החמצן, הלומינול והברזל מתערבבים, נוצרת ריאקציה כימית שבה מולקולות שאינן יציבות משחררות אנרגיה בצורת אור. לפי ניתוח זמן התאורה החוקרים יכולים לדעת האם יש דם בזירת הרצח.[1][2]
חסרונות הלומינול
- הלומינול מגיב גם לנחושת, לאקונומיקה ולציאניד. לכן, רק לאחר בדיקה של משך זמן התאורה שנוצרה בעקבות הראקציה ניתן לדעת האם באמת היה דם בזירה, או שמדובר בחומר אחר.[1]
- הלומינול איננו מפענח את החקירה, אלא רק חושף עקבות בעזרת אור בוהק. הלומינול עוזר רק בתחילת החקירה ואפשר להסיק ממנו רק את מיקום הדם אבל הוא יכול להרוס את הדנ"א.[1]
- הלומינול יקר מאוד.
עקב כל החסרונות, המשטרה משתמשת בלומינול אך ורק כמוצא אחרון.
היסטוריה
בשנת 1928, כימאי גרמני בשם אלברט זיגפריד הצליח להגביר את ההארה של הלומינול באמצעות ערבובו בתמיסה אל-קלית של מי חמצן. לאחר מכן, בשנת 1936, קארל גלאו וקארל פפנאסטיל מאוניברסיטת טקסס A&M אישרו כי הגברת ההארה מתקיימת בנוכחות הדם. בשנת 1937, המדען הגרמני בעל ההכשרה המשפטית וואלטר ספשט עשה מחקרים מקיפים על הלומינול. בשנת 1939, הפתולוגים פרדריק פרוסצ'ר ו-א.מ. מודיבסן מפרנסיסקו ערכו שלוש תצפיות חשובות לגבי לומינול שקבעו את תכונותיו. התצפית הראשונה בדקה על איזה שטח הלומינול מצליח למצוא דם. התצפית השנייה בדקה האם הלומינול מצליח למצוא דם טרי בצורה טובה יותר דם יבש או להפך. לבסוף, התצפית השלישית בדקה האם הלומינול יכול לזהות דם (טרי או יבש) אשר רוסס כבר בלומינול, כלומר האם הדם יזרח שוב ושוב על אף שרוסס כבר.[3]
שימוש בלומינול בזירות פשע
חקירת זירות פשע מבוססת על העיקרון שלפיו אי אפשר להעלם בלי להשאיר עקבות. הדבר נכון במיוחד לגבי קורבנות פשעים אלימים. רוצח יכול להשליך את הגופה של הקורבן ולנגב את הדם, אבל על פי רוב תישארנה ריאיות (מלבד מקרים של שימוש בכימיקלים לניקוי "כבד"). חלקיקי דם זעירים ייאחזו במרבית המשטחים במשך שנים על גבי שנים, מבלי שמישהו ידע שהם שם. כאשר מפזרים את הלומינול על המשטח, הוא מגלה את הדם אשר נשאר עליו, ולאחר שהדם התגלה, לעיתים קרובות החוקרים יכולים לזהות למי הוא היה שייך באמצעות חקירה קצרה.[4]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 בדיקת לומינול – איך זה עובד?
- ^ 2.0 2.1 איך עובד לומינול, תאריך 11 במאי 2016
- ^ T.Harris, How Luminol Works
- ^ T.Harris ,How Luminol Works