סומייל
 | |
| נוף ממגדל המאה דרומה: שרידי כפר סומייל בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול בתל אביב, 2004 (ברבע התחתון השמאלי של התמונה) | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | לוד |
| נפה | נפת יפו |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | מחציתה השנייה של המאה התשע עשרה |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | 25 בדצמבר 1947 |
| יישובים יורשים | תל אביב |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 850[1] (1945) |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת תל אביב רגילה)   סומייל | |
סומייל או אל-מסעודיה (ערבית: صميل או المسعوديّة ; מתועתק גם כ"צומייל", "צומיל" או "סומיל"[2]) היה כפר ערבי שהתקיים במישור החוף, והחל משנות ה-30 נכלל בעיר תל אביב. תושביו, מהגרים, רובם פלאחים מצרים - חמולת צראפי וחמולת דג'אברה (אבו ג'ברא), מעוטם בדווים מחצי האי סיני ובודדים, חורנים מן החורן.[דרוש מקור] לאחר מלחמת העצמאות ועזיבת תושביו התיישבה בשטחו אוכלוסייה ישראלית. נראה כי מקור שמו של כפר סומייל בא מהמילה הערבית "צומיל", שפירושה אדמה יבשה; ישנם הרואים בכך רמיזה למיקומו של הכפר על רכס הכורכר הרם, אשר שרידיו עדיין ניכרים בפינת רחוב ארלוזורוב ורחוב אבן גבירול שבתל אביב.
הכפר הערבי
בדומה לשאר הכפרים הערבים בסביבה, גם כפר סומייל מוקם על אחת מבמות רכס הכורכר, לצד הדרך היוצאת מיפו ומובילה צפונה. ממיקומו הגבוה שלט הכפר על השדות החקלאיים והפרדסים אשר הקיפו את הכפר ואשר בהם עבדו תושביו. בתקופות הקטיף ואיסוף התבואה, התיישבו לצד הכפר שבטים בדווים במחנות אוהלים, וכך התמלאו החושות הרבות אשר היו פזורות סביב לכפר בכוחות סיוע בעבודות השדה. את מתיהם קברו אנשי הכפר בבית הקברות 'עבד אל נבי', בתחומי גן העצמאות.
כפר סומייל זכה לתנופה משמעותית בראשית המאה העשרים. על פי נתוני הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, מנתה בשנת 1870 אוכלוסיית הכפר 104 נפשות ששכנו ב-23 מבנים. בשנת 1922, מנתה אוכלוסיית הכפר 449 נפשות ששכנו ב-56 מבנים, ובשנת 1931 – 651 נפשות ששכנו ב-72 מבנים. על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945 מספר התושבים היה 850. בסקר לא ניתנו נתוני שטח. חוקר תולדות ארץ ישראל דן יהב רואה בגידול זה, גידול התואם את גידולה של האוכלוסייה הערבית בארץ בתקופה הנידונה, וכזה המעיד על גידול טבעי בעיקרו[3]. מאידך הגאוגרף פרופסור משה ברוור, במחקרו, "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל"[4] שעסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף, הגיע למסקנה שלפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים. כמו כן הגיע ברוור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי או כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר. ב-9 בספטמבר 1940 הפציץ חיל האוויר האיטלקי את סומייל וגרם להרג של שבעה מתושביו.
בשנת 1884 הגיעו דוד ושרה איטה פלמן ומשפחתם לכפר וקנו 40 דונם על מנת להקים חווה חקלאית, הקרקע בחלקה הייתה נטועה פרדס. שמה של החווה לא ברור ומשתנה ממקור למקור בין השמות "גינת דוד" "נחלת דוד" "פרדס פלמן" ו"פרדס סומייל". אב המשפחה נפטר זמן קצר לאחר הגעתם אולם אשתו סירבה לנטוש את המקום והפרדס הפך תוך שנים ספורות לרווחי. תושבי יפו היהודים ביקרו בגינת דוד על מנת ללמוד איך לגדל הדרים. בשנת 1878 הוקמה פתח תקווה וההרכבות לפרדסי פתח תקווה נקנו מגינת דוד. בשנת 1936 מכרה שרה-איטה את הפרדס לקבלני בניין תל אביביים, כפי שעשו אחרים מתושבי הכפר[5]. בשנת 1931 הוקם בית ספר יסודי קטן לבנים בכפר.
במהלך שנת 1947 החלו תושבי הכפר הערביים לנטוש את בתיהם ולהשכירם לתושבים יהודים. ערב פרוץ מלחמת העצמאות, החלה בריחה המונית של שאר תושבי הכפר. הבריחה נעשתה מתוך כוונה לשוב אל הבתים, כך שהבורחים לא לקחו עימם מטלטלים רבים ולא עזבו בהיסטריה גדולה. רוב אוכלוסיית הכפר עזבה למרכזי אוכלוסייה ערבית כדוגמת יפו ולוד[6].
השכונה הישראלית
עם עזיבתם של יושבי הכפר הערביים נתפסו בתיהם על ידי תושבים יהודים, ברובם אותן משפחות אשר שכרו חדרים צרים בקומות התחתונות, ומצאו בכך הזדמנות להגדיל את דירותיהם. חלק מתושביו החדשים של הכפר הגיעו מיפו הערבית, ממנה נמלטו עם פרוץ המלחמה.
פלישה זו של תושבים לבתי הכפר הנטושים, נעשתה תוך העלמת עין מצד המוסדות, אשר ממילא לא מצאו פתרון דיור אחר לעולים הרבים שהגיעו למדינת ישראל עם הקמתה. מאידך לא הוקנו לתושבים זכויות קניין במקרקעי השכונה.
סומייל, בדומה לשאר הכפרים הערביים ששכנו באזור העיר תל אביב (דוגמת הכפרים שייח מוניס אשר על אדמותיו הוקמו באותה העת שכונת רמת אביב ואוניברסיטת תל אביב, והכפר סלמה אשר לצדו התקיימה שכונת התקווה) הפכה למקום אשר ממנו התעלם הממסד באופן מוחלט. תשתיות לא תוחזקו, לא שולבו בו כבישים ומדרכות, לא הוקמו בו מוסדות חינוך או תרבות, וכן לא ניתנה לתושבים התחושה כי זהו ביתם הקבוע.
בשנת 1962, הוצא לראשונה על ידי עיריית תל אביב צו פינוי למספר משפחות מתושבי הכפר. משפחות אלו ישבו בבתים אשר שכנו במקום שיועד להרחבת צירי התנועה שברחובות ארלוזורוב ואבן גבירול, והפיכתם מרחובות חד נתיביים לרחובות מרכזיים דו נתיביים.
ב-12 בספטמבר 1962 באו לשכונה שוטרים בלווית פקידי ההוצאה לפועל, על מנת לבצע צו פינוי נגד אחד מתושבי השכונה. תושבי השכונה חשו לעזרתו של המפונה תוך גילוי התנגדות פיזית. השוטרים הגיבו להתנגדות זו ביד קשה. האירוע צולם על ידי צלם של יומן כרמל - הרצליה. קטע בן דקה אחת ביומן שעמד בפני הקרנה, תיאר את האירוע ובין היתר הראה כיצד נגררה אשה בידיה וברגליה ותוך כדי כך שמלתה הופשלה ורגליה נחשפו. המועצה לבקורת סרטים ומחזות פסלה קטע זה להקרנה ונימקה זאת בכך שהקטע "פוגע בטעם הטוב וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו". חברת "אולפני הסרטה בישראל בע"מ", בעלת היומן, הגישה עתירה לבג"ץ נגד הפסילה. בדיון הופיעו בין באי כוח העותרת עורך הדין שמואל תמיר ומטעם המשיבה עורך הדין מישאל חשין. בית המשפט, ברוב דעות, קיבל את העתירה והתיר את הקרנת הקטע, בפסק דין תקדימי (בג"ץ 243/62) שקבע כללים לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת בישראל.
עם הרחבת נתיבי התחבורה ברחובות המקיפים את מתחם הכפר, נהרס חציו הדרומי של הכפר, ויושרה הקרקע, כך שגם מאפייניו הטופוגרפיים של המקום כמעט ונעלמו מהעין. מספר מבני מגורים נוספים פונו ונעקרה צמחייה. בצידו המזרחי של המתחם הוקם בשנות ה-70 בית הכנסת היכל יהודה המשמש את קהילת יהודי סלוניקי.
מגדל המאה
מגדל המאה הוא מגדל משרדים בן 21 קומות המתנשא לגובה של 71 מטר, ואשר ניצב בסומייל ברחוב אבן גבירול 124. בתחילה הוקמו רק קומות הבסיס המוארך שמתחת למגדל, ובהן שכנו משך שנים חנות השקם, חניון עילי, ומרכז הבאולינג הראשון בישראל. לאחר מכן נוספה הקומה הרביעית של מבנה הבסיס וקומות החניה שבו הפכו לקומות משרדים. לבסוף הוקם המגדל. למעט פיר המעליות הבולט מקו החזית הדרומי של המגדל, עשויה המעטפת החיצונית שלו מריבועים שחורים ובהירים היוצרים דוגמה של זרימה אלכסונית.
עתיד השכונה
ריבוי בעלויות הקרקע הקיים במתחם, הקשה באופן משמעותי על ההתנהלות ועל התכנון במתחם. אך בשל מפנה אשר חל בשנת 1996, בו גובשו וחברו יחדיו בעלי הקרקע והיזמים עם העירייה, החלה לקרום עור וגידים תוכנית מתאר חדשה למתחם. תוכנית זו ייעדה את עיקר השטח לצורכי מגורים, בתוספת מסחר לאורך הצירים הראשיים. בתחרות אדריכלים על תכנון מתחם סומייל זכו יחדיו משרדי האדריכלים יער וגולדנברג-בוכמן. הצעותיהם, אשר כונו בפי מנהל ההנדסה של עיריית תל אביב בחוות הדעת הראשונית כ-"אי הררי בלב ים", כללו צמצום של יחידות הדיור במתחם לכ-1,700 יחידות בלבד המשתרעות על פני 137,500 מ"ר, בנוסף לשטחי משרדים ומסחר בהיקף של 10,000 מ"ר. כמו כן, אם תוקם מערכת הסעת המונים בסמוך לפרויקט, יוקטנו על פי התכנון תקני החניה וייתוספו לפרויקט עוד 400 יח"ד בשטח של עד 44,000 מ"ר ו-12,000 מ"ר שטחי שירות. בשנת 2006 הופקדה תוכנית מתאר חדשה למתחם (תוכנית 2988) המייעדת את השטח למגורים ולמסחר. בנוסף מבקשת התוכנית לשנות את שם המתחם מ"סומייל" ל"סמל".
-
תושב הכפר הערבי, בביקור לימודי במקום, מצביע על בית ילדותו, מרץ 2006 -
סומייל: מראה מרחוב אבן גבירול -
קישורים חיצוניים
- רז סמולסקי, מחנה פליטים לעשירים, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2007
- ניר יהב, הכפר הערבי שבלב תל אביב, באתר וואלה!, 19 בינואר 2008
- שלומית צור, בית המשפט המחוזי: על דיירים במתחם סומייל בתל אביב להתפנות ללא פיצוי, באתר TheMarker, 13 בפברואר 2011
- מיכאל יעקובסון, מגדל חדש של עיריית תל אביב יוקם במתחם סומייל, באתר Xnet, 9 בפברואר 2012
- מיכאל יעקובסון: עדויות מכפר סומייל, באתר 'חלון אחורי', 5 בנובמבר 2016
- רוני הראל, בקסבה של תל אביב, באתר כלכליסט, 27 במרץ 2014
כתבת וידאו על כפר סומייל, אוקטובר 2007, סרטון באתר יוטיוב- מגדל המאה באתר אמפוריס
- דגם תלת מימד של מגדל המאה
יעל גרינפטר, השבוע לפני 52 שנה - זכות הציבור לדעת, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2014
שגיאות פרמטריות בתבנית:תל אביב 100
פרמטרי חובה [ 2 ] חסרים new_north/summeil, סומייל, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
הערות שוליים
- ^ נתוני סקר הכפרים 1945, Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין רממברד
- ^ דוד גרוסמן, הכפר הערבי ובנותיו, הוצאת יד יצחק בן־צבי ירושלים, 1994 עמ' 155.
- ^ דן יהב: יפו כלת הים, הוצאת תמוז, 2004
- ^ מרחבים 2, קובץ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 1975, 72-81
- ^ הימים היפים, שלמה שבא, 1972
- ^ דיוויד סלע, 70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 29 דצמבר 2017