כלל הצפיות
כלל הצְפִיוּת הוא הכלל המעוגן בסעיף 20(ב) לחוק העונשין. ישנן עבירות בדיני העונשין הדורשות רכיב כוונה של הנאשם לגרום לתוצאת העבירה. הכלל מאפשר להרשיע נאשמים אשר ראו את אפשרות התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי, אף אם לא התכוונו לגרום לתוצאות.
רקע
ככלל, לשם הרשעה בעבירה פלילית יש להוכיח מחשבה פלילית, למעט עבירות רשלנות או עבירות אחריות קפידה אשר בהן אין צורך להוכיח מחשבה פלילית[1]. בחוק הפלילי ישנו הבדל משמעותי בין עבירות התנהגותיות לעבירות תוצאתיות, לעניין היסוד הנפשי הנדרש להוכחתן. עבירות התנהגותיות דורשות הוכחה של יסוד נפשי כלפי המעשה עצמו בלבד, בעוד בעבירות פליליות תוצאתיות יש דרישת הוכחה נוספת של יסוד נפשי חפצי כלפי התוצאה. עבירות אלו מגדירות בלשון החוק מהו היסוד הנפשי החפצי אשר כל אחת מהן דורשת. ישנם שלושה יסודות נפשיים חפציים: כוונה, אדישות וקלות דעת, כאשר קלות דעת היא היסוד הנפשי החפצי המשמש כברירת מחדל עבור אותן אלו עבירות בהן לא מוגדר איזה יסוד נפשי חפצי נצרך לשם העבירה התוצאתית.
משמעותו
סעיף 20(ב) לחוק העונשין מעיר כי ביחס לדרישת היסוד הנפשי החפצי של כוונה, אפשר להסתפק ב"ראייה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי", אף כשאין כוונה לבצען. משמעות הוראה זו של החוק היא שלא נדרשת כוונה פוזיטיבית של הנאשם לגרום לתוצאות העבירה, אלא די בראיית אפשרות התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי.
הלכת הצפיות
כלל הצפיות בראשית דרכו התחיל כהלכה פסוקה בפרשת עג'מי[2]. השופט אגרנט בחר בפסק דין זה שלא להחיל את ההלכה על כלל העבירות בהן מופיע יסוד של כוונה, אלא נקודתית על סעיף 447 לחוק העונשין בגלגולו הקודם בלבד. הסיבה לכך היא שהחלת הלכת הצפיות על עבירות מסוימות עלולה לסתור את מטרתו של המחוקק ולרוקנה מתוכנה. בהמשך, הכלל הוחל גם על עבירות בודדות אחרות. ביחס לשאלה האם הכלל הוחל על כלל העבירות העונשיות קיימת מחלוקת, אולם הדעה הרווחת היא שהכלל מוחל על כלל העבירות למעט חריגים.
פרשת קורט סיטה
אחד היישומים הראשונים של ההלכה, התקיים בפרשת קורט סיטה משנות ה-60, בה הוחלה ההלכה על אחת מעבירות פגיעה בביטחון המדינה[3]. במרכז הפרשה עמד פרופ' קורט סיטה, אשר נענה להצעותיהם של סוכני ביון צ'כים למסור מסמכים מסווגים אליהם נחשף תמורת כספים שיועברו לו. הוגש כתב אישום כנגד הפרופסור בגין עבירת ריגול חמור המצויה בסעיף 113(ג) לחוק העונשין, בגלגולו הקודם. על-מנת להרשיע בעבירה זו, יש להוכיח את קיומה של כוונה לפגוע בביטחון המדינה. הפרופסור טען כי היסוד הנפשי החפצי של כוונה לא התקיים, מאחר שהוא לא התכוון לפגוע בביטחון המדינה, אלא פעל מתוך כוונה לעשיית הון וממון. בית-המשפט הרשיע אותו על סמך הלכת הצפיות, ואמר כי אף על פי שקורט סיטה לא התכוון לפגוע בביטחון המדינה, די בכך שהוא ראה את אפשרות הפגיעה במדינה כאפשרות קרובה לוודאי.
העיגון בחוק
במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, הלכת הצפיות עוגנה בחוק בסעיף 20(ב) לחוק העונשין.
יחד עם זאת, בפרשת אלקורעאן[4] קבע בית המשפט העליון כי כלל הצפיות המעוגן בחוק אינו רלוונטי לעבירות מטרה, אלא לעבירות תוצאה בלבד, והלכת הצפיות שהייתה נהוגה ערב התיקון בחוק תמשיך לשמש בעבירות מטרה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יצחק קוגלר, כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1997.
קישורים חיצוניים
- כלל הצפיות בעבירת לשון הרע, באתר גלובס.
הערות שוליים
27177260כלל הצפיות