כולם יצאו לקרב
"כולם יצאו לקרב" הוא רומן אוטוביוגרפי מאת דוד פוגל,[1] המגולל את קורותיו של רודולף וייכרט, בן דמותו של הסופר, במהלך מלחמת העולם השנייה בצרפת. כתיבת היצירה לא נשלמה; פוגל חיבר אותה בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים, אך בשנת 1944 נתפס על ידי הנאצים במקום מושבו באוטוויל שבצרפת ונשלח לאושוויץ, שם נספה.[2] זוהי היצירה היחידה שכתב פוגל ביידיש, אולם עד כה היא פורסמה בעברית בלבד, בתרגומו של מנחם פרי שעיבד וערך את הרומן מתוך טיוטה בלתי גמורה שנמצאה בעזבונו של היוצר (הנוסח העברי המודפס מונה כ-130 עמודים). פרי אף העניק לרומן את שמו, הלקוח מתוך אחד משיריו האחרונים של פוגל, הפותח במילים "שַׁעֲטַת צְבָאוֹת בִּמְלוֹא תֵבֵל". "כולם יצאו לקרב" יצא לאור לראשונה בשנת 1990 בהוצאת הספרייה החדשה, כחלק מהקובץ תחנות כבות המאגד את כלל יצירות הפרוזה של פוגל (למעט חיי נישואים).
תקציר העלילה
עלילת "כולם יצאו לקרב" נפתחת בשניים בספטמבר 1939, יום אחד לפני הכרזת המלחמה של צרפת על גרמניה הנאצית. רודולף וייכרט, אמן יהודי[3] ונתין אוסטרי לשעבר המתגורר כעת בצרפת, נוסע עם בתו בת העשר ברכבת האחרונה מפריז לאוטוויל (Hauteville), שם שוהה אשתו חולת השחפת בבית מרפא. כחודש לאחר מכן, בשלושה באוקטובר, שוטרים צרפתים מגיעים לעצור אותו בפנסיון שהוא שוהה בו, במטרה לשלחו לאחד ממחנות ההסגר המיועדים לנתינים זרים. כפי שמסביר במאמרו דן לאור, עם פרוץ המלחמה החל להתעורר בצרפת חשש כבד מפני "גיס חמישי": כתוצאה מכך, תוך ימים ספורים הפכו עשרות אלפי מהגרים גרמנים ואוסטרים לשוהים בלתי רצויים, הובלו למרכזי איסוף ומשם נשלחו למחנות מעצר מאולתרים, שבהם שהו לעיתים גם חודשים ממושכים. מחנות אלה כונו לימים "מחנות הבושה" ("les camps de la honte"), שכּן באופן אירוני (או פרדוקסלי), רבים מהעצורים היו פליטים שנמלטו מארצות הרייך השלישי בדיוק משום היותם מתנגדים מובהקים של המשטר הנאצי – או, לחלופין, קורבנותיו. כך, יהודים, קומוניסטים ואחרים שנרדפו על ידי הנאצים ואף נכלאו במחנות ריכוז, מצאו עצמם על אדמת צרפת חשודים כאזרחיו-נציגיו של האויב הגרמני שממנו ברחו.[4]
מחנה האיסוף בבורג
השוטרים הצרפתים מבטיחים לווייכרט כי משך שהותו במחנה לא יעלה על ימים ספורים, לאחר שוועדת המיון שמונתה לצורך העניין תבחן את מסמכיו ותמצא כי אין הוא מהווה סכנה לצרפת, אך הוא מפקפק בנכונותה של הבטחה זו. וייכרט מורשה להיפרד מאשתו המאושפזת בבית החולים ומבתו שאותה שיכן מבעוד מועד אצל משפחה צרפתית זעיר-בורגנית, אך כבר בבוקר המחרת נשלח למחנה האיסוף בבורג (Bourg). תנאי המעצר בבורג טובים יחסית, והעצורים זוכים למזון ושתייה, לתנאים סניטריים, לביקורים מבני משפחה וכן ליחס הוגן מצד חיילי המחנה; משכך, האווירה במחנה אופטימית והעצורים מבלים את זמנם במשחקי קלפים, בשירה, בשיחה ובשתייה לשוכרה. את חדר המעצר חולק וייכרט עם שורת מהגרים-פליטים אחרים, חלקם יהודים, ומתוודע לקורותיהם ולאופיים במהלך שהותו בבורג: דוקטור ריכרד פריד, רופא הנהנה להפגין את ידיעותיו גם שלא לצורך; קארל ("קארלכן") אמבאך, שפיו מלא תמיד גלולות-מציצה נגד שיעול, המבקש לשמש כנציג העצורים ולהתחבב על הכול; ד"ר יוכם זליגסון החכם וטוב הלב, שופט לשעבר; יוהאן שטרנהיימר, בעל בית חרושת שירד מנכסיו עם עליית הנאצים לשלטון; ואוטו שטוקר חולה הזאבת, שמראהו מעורר סלידה.
כאן, כמו גם בהמשך היצירה, התיאור הפרטני של דמויותיהם של העצורים משרטט בפני הקורא את דיוקנה של חברת המהגרים, על שלל לאומיהם של הפרטים בתוכה, עמדותיהם הפוליטיות, אמונותיהם הדתיות ומעמדותיהם החברתיים – אינדיבידואלים שנדחסו כעת יחד בלית ברירה אל חלל מצומצם, כאילו היו מקשה אחת, בשל המציאות שנכפתה עליהם. בכך קורותיהן ואופיין של דמויות אלה נעים בין האישי לכללי, כאשר מחד גיסא הן בעלות ביוגרפיה ועולם פרטיים, ומאידך גיסא הן כפופות למעמד חברתי ולזמן ההיסטורי בתוכם הן נתונות והופכות לסמל מייצג תחת מכבש המלחמה.
ארנדון
כשבוע מיום הגעתו לבורג, וייכרט נשלח עם שאר היהודים למחנה המעצר בארנדון (Arandon), שהיה בעברו בית חרושת לאוטומובילים. בימים שלאחר מכן מצטרפים פליטים יהודיים נוספים אל החבורה הקטנה, תחילה מן האצטדיון בליון ואחר כך ממחנה שאמבאראן. בתוך כך מתוודע וייכרט לשורה של דמויות נוספות, ובהן פְרידֶה, היפוכונדר אשר הכול מזלזלים בו, מקטרת כבויה תמיד בפיו; פאול וייס, אדם מפוקפק המשתלט על חלקת הרחצה המעופשת של המחנה ומכונה "בלן" – ושלאחר הדחתו מתפקיד זה, ממציא לו מני מסחר אחרים מהם הוא מוצא את פרנסתו; מפקד המחנה, קאפיטן לדו בעל מבט הפלדה, וסגנו, סרז'נט אבי המכונה על ידי העצורים "נחש המשקפיים", המחילים משטר עריצות כמו-צבאי על יושבי ארנדון. אנשי שאמבאראן מגיעים לארנדון בקבוצות ממוספרות, מאחת עד חמש-עשרה; קודמיהם במחנה – אנשי בורג וליון– חייבים להקים לעצמם קבוצה משלהם, שבמהרה תהפוך לקבוצת הקשישים היושבת ללא מעשה, משוחררת ממלאכה; בתוכם מצוי גם וייכרט בן הארבעים ושמונה, הצעיר שבחבורה. הם בוחרים לעצמם את המספר אפס, המקובל גם על המנהלה הצרפתית של המחנה.
התנאים בארנדון קשים מאוד, בוודאי בהשוואה לבורג: המזון מועט ומעופש, המים בלתי נקיים והתנאים הסניטריים מצויים מתחת לכל ביקורת; החורף מביא עמו קור מקפיא אשר אין ממנו הגנה באולמות השינה הפרוצים לרוח. שורה של ציוויים, חלקם מגוחכים וחסרי כל פשר, ניחתת על העצורים, אשר עוברים חקירות מצד מפקדי המחנה, המבקשים לדעת ולרשום הכול על אודותיהם. עם זאת, למרות התנאים הקשים – ואולי דווקא בגללם – חברת יושבי המחנה נדמית, לפרקים, כמעין דגם בזעיר-אנפין לחברה שב"חוץ": העצורים מוצאים לעצמם מיני פרנסות, מייסדים בית משפט לפתרון סכסוכים המתגלעים בינם לבין עצמם, מארגנים ערבי תרבות והרצאות, מייסדים להקת תיאטרון ונהנים ממופעי קברט.
לאחר מותו של פרידֶה משבץ, מחליטים העצורים לפתוח בשביתת רעב להטבת תנאיהם, אולם גם מחאה זו מתוארת באור מגוחך למדי ואף עלוב: פרידה, שזלזלו בו בחייו, זוכה כאן (באופן רגעי בלבד) לחשיבוּת ומעמד. בינתיים, הנהלת המחנה מפצירה ביושבי המחנה במקלות ובגזרים להתנדב ללגיון הזרים כדרך לשחרור מהיר מן המחנה, ובהמשך גם לשיירות העבודה, שגיוס אליהן מבטיח, לכאורה, תנאים טובים יותר לעצורים וכן תמיכה בבני משפחותיהם – אולם תקוותיהם עתידות להתבדות. במקביל משתחררים מרבית חברי קבוצת אפס בשל גילם ומצבם הבריאותי; לעומתם, וייכרט, מסיבה שאיננה לחלוטין ברורה, נותר כלוא: הוא מגלה פסיביות מבהילה נוכח מצבו, הולך ושוקע לתוך עצמיותו, עד כי הוא נעשה חולה.
לוריול
עם בוא האביב, וייכרט מחלים ממחלתו. ב-28 בפברואר 1940 הוא נשלח, עם שארית העצורים בארנדון, למחנה המעצר לוריול (Loriol) שבדרום צרפת. במחנה משוכנים זה מכבר פליטים-מהגרים רבים, "ערבוביה אמיתית של לאומים", ובתוכם יהודים מעטים בלבד. חרף השיפור במזג האוויר, תנאיו של מחנה זה אף קשים מאלו שהיו בארנדון, ונדמה שבעיקר מן הבחינה הנפשית, שכן עתה אבדה כמעט כליל תקוות השחרור. בלוריול מונהג משטר צבאי של ממש, החורג לא פעם אל תחום הגרוטסקה (ואולי נטוע בו ממש): העצורים אינם נקראים עוד בשמם, אלא מתבקשים להזדהות במספר; הם נדרשים ללבוש מדים (שפרטיהם בלתי תואמים); איש איננו משוחרר עוד מעבודה. הגזירות המוטלות על יושבי המחנה נעשות יותר ויותר חסרות היגיון, שרירותיות, עד כדי אבסורד, ומשתנות חדשים לבקרים.
האיום הגרמני על צרפת נעשה ממשי, והבהלה מפני "הגיס החמישי" נהפכת גדולה מאי-פעם: המהגרים שהורשו בזמנו להשתחרר מוחזרים למחנות, וללוריול מגיעים כמה ממכריו הוותיקים של וייכרט ששוחררו זה מכבר, ובהם קארל אמבאך. אולם, נדמה שגם וייכרט עצמו נעשה יותר ויותר רדוף, כשהוא מדמה לעצמו כי אחדים מיושבי המחנה הם נאצים או אנטישמיים, מבלי שיש לו כל הוכחה לדבר. בתחילת יוני 1940, כאשר המצב המלחמתי מחריף והצבא הגרמני קרוב לכיבוש פאריס, ניתנת הפקודה לפנות את מחנה לוריול; נפוצה שמועה שהעצורים יישלחו לאפריקה. הרומן נחתם בתמונת נסיעתם של וייכרט ושאר העצורים בקרונות משא צפופים אל יעד בלתי ידוע, כשמחוץ לחלונות הרכבת נראה רק קו-המים הדומם. זוהי הסצנה האחרונה שכתב פוגל בחייו.[5]
קורותיו של פוגל בזמן מלחמת העולם השנייה
"כולם יצאו לקרב" הוא רומן אוטוביוגרפי, המבוסס על חוויותיו האישיות של פוגל מחודשיה הראשונים של המלחמה. כמו וייכרט גיבור היצירה, פוגל – בהיותו אזרח אוסטרי – נעצר על ידי המשטרה הצרפתית בשלושה באוקטובר 1939 בעיירה אוטוויל שבמחוז אין (Ain), הסמוכה לעיר ליון. פוגל, תושב פריז, נסע עם בתו תמרה מיד עם פרוץ המלחמה לאוטוויל כדי להצטרף אל רעייתו עדה, חולת שחפת שהייתה מאושפזת זה כמה שנים בסנטוריום מקומי. בעקבות מעצרו הוא נשלח למחנה בבוּרְג-אֶן-בְּרֶס שהיה בגדר מחנה מעבר, ומשם הועבר למחנה הסגר שהוקם ליד העיירה ארנדון במחוז איזר. לאחר שהייה של מספר חודשים בארנדון הועבר פוגל עם כמה עצירים אחרים למחנה הסגר אחר שליד העיר לוריול שבמחוז דְרוֹם. ב-10 ביוני 1940 – בעת שהקרבות בין גרמניה לצרפת היו בעיצומם – ניתנה פקודה לעשרים עצירים, ובהם פוגל, לארוז את חפציהם לקראת עזיבה. בשעת לילה מאוחרת, הם הועלו לקרונות מסע מתחנת הקרב של לוריול והחלו לנסוע אל עבר יעד לא נודע, מסע שנמשך במהלך הלילה ובשעות הבוקר שלאחריו; תמונה זו מסיימת את "כולם יצאו לקרב", מבלי שמסופר לקוראים מה עלה בגורלם של העצורים.[6]
במציאות ההיסטורית, יעד הרכבת היה מחנה מעצר נוסף, שמוקם בעיירה לה מיל. עדות נחרצת לעובדת שהייתו של פוגל במחנה נעוצה בסדרה של עשרים ושש גלויות ששלח פוגל לאשתו, עדה, אשר אותרו על ידי דן לאור ופורסמו, בתרגום לעברית, במאמרו "לאן הובלו העצורים?: על הפרק החסר בכרוניקת המלחמה של דוד פוגל". הגלויה הראשונה נשלחה ב-13 ביוני 1940, ובה מוסר פוגל על הגעתו למחנה יום קודם לכן; הגלויה האחרונה היא מ-8 באוגוסט 1940, ובה מודיע פוגל כי הוא עומד לעזוב את המחנה למחרת בבוקר.[7] ב-20 באוגוסט, שנים-עשר יום מעזיבתו את המחנה, הגיע פוגל לאוטוויל, שהייתה ממוקמת ב"אזור החופשי" שהיה נתון מאז הכיבוש הגרמני לשליטת ממשלת וישי.[8] פוגל שרד למעשה את רב שנות המלחמה, עד שנתפס על ידי הגסטאפו חודשים אחדים בלבד לפני שחרור צרפת. במהלך תקופה זו כתב את "כולם יצאו לקרב" אך כאמור לא זכה לסיים את היצירה. בטרם נלקח על ידי הנאצים הטמין כנראה פוגל את כתב היד של היצירה, עם כתבי יד אחרים, בגינתה של זקנה שאצלה התגורר. לאחר המלחמה חפר ידידו, הצייר אברהם גולדברג, באותה גינה, ומצא את כתבי היד.[9]
בראשית פברואר 1944 החלה מפקדת הגסטאפו שבליון במבצע צבאי שנועד לתפיסת אנשי המחתרת הצרפתית שפעלו במחוז. בהזדמנות זו לכד הגסטאפו גם את היהודים המעטים שהתגוררו באזור, ושחיו בו בשלווה יחסית במשך שנות המלחמה. מרבית המעצרים בוצעו בין החמישה לשישה בפברואר: במהלך יומיים אלה נעצרו שמונה-עשר אנשים, בהם ככל הנראה גם פוגל.[10] בשלושה במארס 1944 הוצאה קבוצה גדולה של אסירים מבית הסוהר המקומי בליון, והועלתה על הרכבת לדרנאסי, מחנה המעבר שבו רוכזו מרבית יהודי צרפת בדרכם להשמדה. בשבעה במארס נשלח פוגל לאושוויץ יחד עם 1,500 איש נוספים; לאחר נסיעה מסויטת בת שלושה ימים, בעשרה במארס הגיע משלוח מספר 69 למחנה ההשמדה. פוגל בן ה-53 נשלח הישר לתאי הגזים, שם נספה.[11]
פרשנות והערות ליצירה
הבחירה ביידיש
"כולם יצאו לקרב" היא היצירה היחידה שפוגל כתב ביידיש, ולא בעברית; זוהי גם היצירה היחידה שחיבר בגוף ראשון. באחרית הדבר לקובץ תחנות כבות, מנחם פרי טוען כי הבחירה ביידיש אינה נובעת דווקא מפרץ של תחושת אחווה יהודית – ישיבתו הממושכת של פוגל עם יהודים במחנות האיסוף, מעין ניסיון להתקרב לרגש לאומי או דתי של אחדות גורל – כי אם להפך. אם היה הרומן נכתב על ידי אחר, לא יהודי ולא במצבו הייחודי של פוגל, הרי שהאוסף הגרוטסקי של דמויות היהודים המתוארות בו היה יכול להיות כמעט קריקטורה אנטישמית. לכן, הוויתור על הסגנון העברי נעוץ, לדעת פרי, בשאיפתו של פוגל "להתקרב לגרוטסקה המנדלאית [...] שהיידיש ה'נמוכה' נמצאה הולמת אותה יותר": כך, הגם שפוגל איננו סופר קומי, "כולם יצאו לקרב" כתוב לפרקים בהומור מושחז, המשרטט פסיפס דמויות גרוטסקיות ומצבים אבסורדיים להפליא.[12]
דן לאור מתייחס אף הוא לבחירתו של פוגל ביידיש, אולם מעניק לכך פרשנות שונה מזו של פרי. הוא טוען כי "כולם יצאו לקרב" היא יצירה ייחודית בתוך הקורפוס הספרותי של פוגל: בעוד שמרבית יצירותיו הן א-פוליטיות במובהק, הרי שההתנסויות הטראומטיות ויוצאות הדופן שחווה פוגל בשנות המלחמה – חוויות שהיה להן הקשר פוליטי מובהק – הביאו אותו למסור מעין מסמך-עדות הכולל, פרט לכרוניקת האירועים, גם תהיות כמו-פילוסופיות על "מצבו של האדם" ועל משמעות הקיום האנושי אל מול הדורסנות של מחנה המעצר. לכן, לאור סבור כי הבחירה ביידיש נטועה בהיותה "שפת החיים ולא שפת הכתב", ולכן סביר שנראתה לפוגל "כמדיום הולם ובהחלט פונקציונלי לייצוג מהימן, מדויק וחשוף של העולם שאותו בחר לתאר".[13]
תֶמוֹת מרכזיות ביצירה
באחרית הדבר שלו, פרי עומד על תיאור חוויית החיים במחנה המעצר כיציאה מרצף של זמן ושל מרחב – מעין שהות בחלל מנותק ממסגרת החיים הרגילה, מן העבר ומן ההווה. כך, הוא טוען, זהו מרחב של "סוגריים" הנפערים בתוך הרצף הרגיל, מרחב המציע חוקים ואורחות חיים משלו: "מציאות כמו 'קפקאית' עם ועדות מיון מסתוריות שלעולם אינן מגיעות, אובדן תעודות, טירוף של טפסים, קריטריוני שחרור לא ברורים וצווים כמעט גוגוליים".[14] עולם "הסוגריים" מערב שכבות חברתיות, מוצאים ולאומים, ומפגיש את אלו שבשגרה הרגילה לעולם היו פוסעים בקווים מקבילים, מרוחקים; הוא מייצר יחסי גומלין חדשים בין בני אדם, מאפשר פריצת סייגים, השפלות וגנאי, ואפילו מעודד מופקרות כלשהי: "זהו עולם שאפשר לא להתרחץ בו שנה תמימה; שניתן בו פורקן לאקסצנטריות מסוגים שונים; שיש בו בלילה של עצב ושל קומי, של הפאתטי ושל המגוחך והשפל".[15]
הוויית התלישות שכופה המחנה, טוען פרי, מתגלגלת אל תהליך של איפוס ה"אני" והולדתה של זרות עצמית; היציאה ממסלול החיים הרגיל שכופה המחנה כרוכה בהיבטים שונים של ריקון וביטול וכמעט היעדר. משכך, שמה של קבוצה אפס בארנדון – בין אם המדובר הוא בפרט ביוגרפי-ממשי משהותו של פוגל במחנה, ובין אם לאו – חורג אל עבר הסימבולי-המטאפורי, ומסמן את תהליך מחיקתו של ה"אני".[16] מצב זה ממשיך גם בלוריול, כאשר יושבי המחנה אינם נקראים עוד בשמם, אלא נדרשים להזדהות על פי מספר. כך ה"אני" המתאפס והולך הופך מנוהל יותר ויותר בידי גזירה חיצונית, שרירותית וחסרת פשר – היא גזירת המלחמה – שלבסוף מושתת לא רק על יושבי מחנה המעצר, אלא על צרפת בכללה, שנעשית כפופה להוויית "סוגריים" דומה.[17]
מחיקת ה"אני", גורס פרי, מוכתבת גם משום אובדנו של הפרט בתוך ההמון הסובב אותו במחנה: היבדלותו לעצמו מתבטלת, שכן הוא מוכנס לקיום "קולקטיבי" שבו הוא מושווה לכל האחרים ללא התייחסות לביוגרפיה, הפסיכולוגיה והזהות הפרטניים שלו:[18]
"היינו מתחרחרים על דברים של מה בכך, רק כדי שיורגשו שיורים של צורות חיים עצמיות – שעודה קיימת מחיצה קלושה בין 'אני' ל'אתה', ואין אנו בלילה גמורה, ערימה אחת ויחידה, ענקית, מחוקת צורה, של רפש מתנועע. כאן אנסונו לחיות חיים זרים, מיד שניה, מוכנים וגזורים מראש לחמש-מאות איש במידה אחת. מעט-מעט ניטל ממך לגעת בחייך שלך אפילו בדמיון. נכרת עד כלה מן החוץ. קברוך חיים בקבר המונים אפל וקר".[19]
החוויה במחנה, אם כן, היא של מאבק ה"אני" על ייחודו, מאבק נואש נגד התאפסותו, נגד איבודו את עצמו והפיכתו ל"אחר", להמון: כך, למשל, אובדן התעודות של וייכרט בידי הנהלת המחנה, מתגלגלת אל תוך חוויה פנימית של השתכחות עצמית, של טשטוש ה"אני".[20] במקרים אחרים, גם האפשרות לאינטימיות עם האחר, ליצירת קשר שיש בו דווקא ייחוד, נעשית גורם מעורר חרדה עבור וייכרט, שכן היא מתקשרת היטב לאימה מן המחיקה העצמית.
גם לילך נתנאל מזהה אצל פוגל את הסלידה משותפות הגורל עם האחר, סלידה שהיא הכמיהה לפרישה אל רשות העצמי. נתנאל נדרשת לתמונה החותמת את הרומן – הנסיעה בקרון הבהמות הצפוף אל יעד לא נודע – שהיא תנועה כפויה, המתרחשת, באורח פרדוקסלי, "במרחב ללא מקום, [...] העצורים משוללים כל תואר, חוץ מעובדת הימצאותם בחלל הדחוק של הקרון".[21] פוגל בחר שלא לתאר את מבעם של העצורים המובלים ולא את דיבורם, אלא את נוכחותם בלבד: "הנוכחות עצמה, זו הופכת בקרון להיות גורם מעיק, אלים וחודרני שבא לידי ביטוי בריח. ריח הזיעה, הבל הפה, צחנת הגוף, אלה הופכים להיות סמן של נוכחות". הריח כמו סותם את החלל המועט שנותר בין גוף לגוף, ורומז כי מקורה של הסלידה טמון בעצם השהות יחד.[22]
פרי מציין כי לכאורה, מדיווחו של וייכרט, נדמה שהמעבר ממחנה למחנה הוא מסלול של החמרה גוברת והולכת, כאשר כל מחנה נדמה גרוע מקודמו. אולם, בקריאה זהירה מסתבר כי אין הדבר כה חד-משמעי: כך, לדוגמה, תנאי השינה כמו גם המזון טובים יותר; מזג האוויר אף הוא נעים בהשוואה לקור המקפיא בארנדון. בחיי הקהילה היהודית בארנדון קיים גם צד מרשים ואנושי, ואילו המנהלה הצרפתית איננה עקבית במגבלות שהיא מטילה על העצורים (ולעיתים היא אף מתירנית ממש). לפיכך, פרי מסיק כי ב"כולם יצאו לקרב" משובצים, בכוונת תחילה, פרטים המקשים על היווצרותו של רושם חד-ערכי אצל הקורא ביחס למצבם ה"אובייקטיבי" של העצורים; לעומת זאת, ההרעה "האמיתית, העקבית, היא בהתגלותם ההולכת וגוברת של יסודות בנפש, ההופכים את המציאות החיצונית לשאובה גם מנבכי נפשו של וייכרט".[23]
במובן זה, פרי סבור כי גזירת הגורל החיצונית איננה אלא בת-דמותה של גזירה פנימית, הנטועה במעמקי התודעה. למעשה, המפגש עם האחר איננו רק מוחק את ה"אני", אלא גם חושף דבר-מה מתוכו, מנפשו-שלו: צרפת, גזירותיה ומחנותיה אינם אלא העצמה מטאפורית של כוחות נפש וקווי אופי המצויים זה מכבר בעציר, שכן כל מה שיש אצל השובים יש גם אצל הנשבים: "לא רק לדו חותר להיוודע 'כמה אחוזים נאצי בכל אחד מאיתנו, כמה אחוזים קומוניסט'; לא רק בדמיונה של צרפת מדמדמים בכל צל צנחנים גרמנים וגייס חמישי; ולא רק לצרפת איבה מושרשת ל'אחר'".[24] כל אלה הן תופעות הרווחות בנפשו של וייכרט ובתודעתם של חבריו, יושבי המחנה.
פרי מצביע על כך שהוויית ה"סוגריים" של המחנה קשורה בזיקה בל-תינתק לעיוות מושג הזמן, כשההשתהות – תחושת העמידה במקום – הוא מופעו האולטימטיבי של שיבוש זה. ביטוייו הממשיים והסימבוליים של קריסת תנועת הזמן מתגלמים דרך מוטיב הקרון או הרכבת, העובר ברומן כחוט השני.[25] כך, למשל, לא אחת מזכיר וייכרט את שריקת הרכבת העוברת מחוץ למחנות, כסמל לחיים שבחוץ ולתנועה המתרחשת בהם. אולם בעולמם של המחנות, גם הרכבת מתגלגלת לכדי סטאטיות מבהילה, מטאפורה מאיימת להתאיינות האדם בתוך דורסנות המלחמה. למעשה, הרומן כולו ממסוגר בין שתי נסיעות רכבת: זו שבפתיחתו, בדרך לאוטוויל מפאריס, וזו שבסיומו, שבעצם מהווה וריאציה על הנסיעה הראשונה, כמעין מעגל הנסגר על עצמו, ללא תזוזה ממשית. הסיום הפתוח של היצירה, המותיר את העצורים בנסיעה כמו-נצחית, מרמז כי ההתקדמות-לכאורה שחלה בזמן – המעבר ממחנה למחנה והשתנותן של עונות השנה – היא התקדמות רק למראית מעין. בפועל קיימת השהייה מתמדת: אפילו המחנות מהווים וריאציות פארודיות אלה על אלה, וכוללים אלמנטים יסודיים החוזרים בכל מקום (סצנות האכילה, תקיעת המסמרים, משחקי הקלפים וזמני השינה). אם כן, חוויית המלחמה, וביתר שאת חוויית השהות במחנות המעצר, "כמוה כהתקדמות של קרון חונה-על-מקומו, כנסיעה שאינה נוסעת",[26] דימוי שווייכרט משתמש בו שוב ושוב, ולבסוף מגיע לכדי ממשות.
ראו גם
לקריאה נוספת
- דוד פוגל. "כולם יצאו לקרב". בתוך: תחנות כבות. עריכה ותרגום מיידיש: מנחם פרי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד-הספרייה החדשה, 1990. עמ' 65–197.
- דן לאור. "לאן הובלו העצורים?: על הפרק החסר בכרוניקת המלחמה של דוד פוגל". בתוך: ממרכזים למרכז: ספר נורית גוברין. עורך: אבנר הולצמן. תל אביב: מכון כץ לחקר הספרות העברית, בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג, אוניברסיטת תל אביב, 2005. עמ' 385–411.
- לילך נתנאל. כתב ידו של דוד פוגל: מחשבת הכתיבה. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2012.
- מנחם פרי. "אחרית דבר". בתוך: תחנות כבות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד-הספרייה החדשה, 1990. עמ' 327–350.
- אהרן קומם. האופל והפלא: עיונים ביצירתו של דוד פוגל. חיפה ותל אביב: אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 2001.
הערות שוליים
- ^ "כולם יצאו לקרב". בתוך: תחנות כבות. עריכה ותרגום מיידיש: מנחם פרי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד-הספרייה החדשה, 1990 (להלן: פוגל).
- ^ דן לאור, "לאן הובלו העצורים?: על הפרק החסר בכרוניקת המלחמה של דוד פוגל". בתוך: ממרכזים למרכז: ספר נורית גוברין. עורך: אבנר הולצמן. תל אביב: מכון כץ לחקר הספרות העברית, בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג, אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 410–411 (להלן: לאור).
- ^ לאורך הרומן נמסרים שני פרטים סותרים בדבר מקצועו של וייכרט, כאשר פעם אחת הוא מעיד על עצמו כי הוא צייר (פוגל, עמ' 165), ואילו פעם אחרת – סופר (עמ' 187).
- ^ לאור, עמ' 385.
- ^ לילך נתנאל. כתב ידו של דוד פוגל: מחשבת הכתיבה. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2012, עמ' 53 (להלן: נתנאל).
- ^ לאור, עמ' 387.
- ^ לאור, עמ' 388.
- ^ לאור, עמ' 407.
- ^ מנחם פרי. "אחרית דבר". בתוך: תחנות כבות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד-הספרייה החדשה, 1990, עמ' 328, 330 (להלן: פרי).
- ^ לאור, עמ' 408.
- ^ לאור, עמ' 409-411.
- ^ פרי, עמ' 331.
- ^ לאור, עמ' 408.
- ^ פרי, עמ' 338.
- ^ פרי, עמ' 339.
- ^ פרי, עמ' 337-8
- ^ פרי, עמ' 339.
- ^ פרי, עמ' 337.
- ^ פוגל, עמ' 123.
- ^ פרי, עמ' 342.
- ^ נתנאל, עמ' 54.
- ^ נתנאל, עמ' 55.
- ^ פרי, עמ' 340.
- ^ פרי, עמ' 348.
- ^ בספרו על אודות פוגל, מקדיש אהרֹן קומם פרק שלם למוטיב הרכבות בשירתו ובכמה מיצירות הפרוזה שלו. ראו: אהרן קומם. האופל והפלא: עיונים ביצירתו של דוד פוגל. חיפה ותל אביב: אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 2001.
- ^ פרי, עמ' 341.
