יוחנן העשרים ושניים

יוחנן העשרים ושניים
Ioannes XXII
	יוחנן העשרים ושניים
לידה	1249; קאור, ממלכת צרפת
פטירה	4 בדצמבר 1334 (בגיל 85 בערך); אביניון, מדינת האפיפיור
מדינה	מדינת האפיפיור
	7 באוגוסט 1316 – 4 בדצמבר 1334; (18 שנים)
	→ קלמנס החמישי בנדיקטוס השנים עשר ←

יוחנן העשרים ושניים^[1] (בלטינית: Ioannes XXII‏; 1249 - 4 בדצמבר 1334), אפיפיור מ-7 באוגוסט 1316 עד מותו.

חייו

ז'אק דואז נולד בעיר קאור שבדרום מערב צרפת לאב שהיה סנדלר. התחנך אצל אנשי מסדר הדומיניקנים בעיר מולדתו. למד רפואה באוניברסיטת מונפלייה, ותאולוגיה ומשפטים בפריז. שימש ככומר ראשי בעיר מולדתו ואחר כך לימד משפטים באוניברסיטת טולוז. ב-1300 נתמנה על ידי האפיפיור בוניפקיוס השמיני לבישוף העיר פרז'ו. ב-1309 שימש שר ראשי בחצרו של שארל השני מאנז'ו, מלך נאפולי. ב-1310 נתמנה על ידי האפיפיור קלמנס החמישי לבישוף העיר אביניון, וב-1312 נתמנה לקרדינל.

אחרי מות קלמנס החמישי ב-1314, נתגלעו חילוקי דעות בין הקרדינלים האיטלקיים והצרפתיים שהיוו את חבר הקרדינלים הבוחרים את האפיפיור. כתוצאה מכך, במשך כשנתיים לא נבחר אפיפיור. ב-1316 כינס פיליפ החמישי מלך צרפת בעיר ליון עשרים ושלושה קרדינלים שבחרו את ז'אק דואז לאפיפיור בשם יוחנן העשרים ושניים. יוחנן העשרים ושניים היה האפיפיור השני בשושלת אפיפיורות אביניון, שתימשך עד לכהונתו של גרגוריוס האחד עשר ב-1378.

מחלוקות

יוחנן העשרים ושניים היה מאוד מעורב בפוליטיקה אירופית. בין היתר, היה ממקבלי הצהרת ארבראות' (הצהרת העצמאות הסקוטית) ב-1320, והעותק הקיים כיום מן ההצהרה הוא למעשה האיגרת שנשלחה לאפיפיור. מעורבותו בנושא העצמאות הסקוטית מתגמדת לעומת המחלוקת שעורר במעורבותו בבחירת קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". האפיפיור יוחנן העשרים ושניים סירב לאשר את בחירתו של לודוויג הרביעי מבוואריה לקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". ב-16 בנובמבר 1323 הכריז הקיסר כי הוא אינו מכיר בסמכות האפיפיור לאשר את בחירתו. ב-23 במרץ 1324 יוחנן העשרים ושניים הטיל חרם על לודוויג הרביעי, שבתגובה האשים את האפיפיור בכפירה ובהגנה על כופרים. ב-1327 לודוויג הרביעי פלש לאיטליה, וב-1328 הוכתר לקיסר ברומא, ומינה אנטי-אפיפיור בשם ניקולס החמישי. אולם ב-1329, אחרי שהקיסר חזר לבוואריה, ניקולס החמישי נאלץ להתפטר.

הריב בין הקיסר לאפיפיור היה כרוך גם בוויכוח תאולוגי. המורדים הפרנציסקנים "הרוחניים" טענו לעיקרון העוני, שלפיו אותו האיש ושנים עשר שליחיו לא היו בעלי רכוש כלל, אם כפרטים ואם כקהילה. לודוויג הרביעי נתמך על ידי הפרנציסקנים הרוחניים ועל ידי מלומדים נודעים שתמכו בעיקרון העוני ובהם ויליאם מאוקאם ומרציליוס מפאדובה. אך עיקרון זה הוכרז ככפירה במשפט שנערך על ידי האינקוויזיציה, שאנשיה השתייכו למסדר הדומיניקנים ולמסדר הפרנציסקנים, וגונה גם על ידי האפיפיור יוחנן העשרים ושניים. האפיפיור גם פרסם איגרת הקוראת להחרמתו של ויליאם מאוקאם. במחלוקת תאולוגית נוספת, פסק ב-27 במרץ 1329 כי תורתו של מייסטר אקהרט היא בגדר כפירה.

יוחנן העשרים ושניים היה זקוק לכספים כדי לבסס את שלטונו באביניון, להחזיק בנחלות הכנסייה באיטליה, ולעמוד במאבק נגד הקיסר לודוויג הרביעי. הוא גייס כספים באמצעות מכירת משרות הכנסייה לכל המרבה במחיר (סימוניה). משרות אלה היו כרוכות בזכויות להכנסות מקרקעות הכנסייה הקתולית באירופה. האפיפיור הצדיק זאת בכך שהוא וחצרו איבדו את ההכנסות מאיטליה בגלל העברת מושב האפיפיור מרומא לאביניון.

יוחנן העשרים ושניים נפטר באביניון ב-1334, ובמקומו נבחר לאפיפיור בנדיקטוס השנים עשר.