יהדות סיביר
יהדות סיביר היא קהילה יהודית הממוקמת בסיביר שבצפון אסיה הנמצאת כיום בשליטת הפדרציה הרוסית. (אזור המזרח הרחוק הרוסי נחשב גם הוא לחלק מסיביר). סיביר נכבשה על ידי רוסיה במהלך המאות ה-16 וה-17 ושימשה בעיקר כמקום להגליית פושעים. בעיקר מכיוון שחבל סיביר ממוקם באזור מבודד שקשה לחיות בו.[1]
ראשית הקהילה היהודית בסיביר
היהודים הראשונים שישבו בסיביר לקראת סוף המאה ה-17 היו שבויי מלחמה ממלחמת רוסיה -פולין. המלחמה התחילה ב-1654 והסתיימה בשנת 1667 עם חתימת הסכם אנדרוסובו. בסוף המאה ה-17 השתתפה האימפריה הרוסית בחלוקת פולין-ליטא וקיבלה שטחים רבים שהיו מיושבים בידי יהודים. בעקבות כך יהודים רבים הפכו לנתיני האימפריה, והפושעים היהודים ואויבי המדינה הוגלו לסיביר (שלא נחשבה אז כחלק מתחום המושב שנוצר בעקבות קבלת השטחים). תחום המושב היה שם נרדף לשטחים בהם יהודים בלבד יכלו להשתקע באותה התקופה. התיישבות יהודית מחוץ לתחום המושב הייתה בלתי חוקית. סיביר בתקופה זו לא נחשבה לחלק מתחום המושב, ולכן יהודים לא הורשו להשתקע באזור זה. כדי להתיישב בסיביר, נאלצו היהודים אז לבצע פשע שעונשו גירוש. בתחילת התיישבותם התמודדו המגורשים עם תנאי האקלים הקשים בסיביר, אך עם השנים הסתגלו לאזור ולתנאיו והחלו לעסוק במסחר ולפתח את הכלכלה. במשך הזמן, חלק מהיהודים שעסקו במסחר התעשרו והצליחו להתפרנס בכבוד. למרות מספרם המועט הם הפכו לחלק מהאליטות המקומיות.[2]
דת ומסורת
יהודים רבים המתגוררים בסיביר הקפידו לשמור על אווירה קהילתית ויהודית, לא התביישו ביהדותם ונהגו לסמן את בתיהם בסימני היכר יהודים מובהקים. אף על פי שרובם לא היו שומרי דת אדוקים, הם דאגו להקים בתי ספר, בתי כנסת ובתי עלמין יהודיים. חלק מבתי הכנסת הראשונים בסיביר נבנו מעץ, ובמשך השנים, בשלהי המאה ה-19 הוקמו בתי כנסת מפוארים במרבית קהילות יהודי סיביר ששיקפו את עושרן ואת מעמדן החברתי הגבוה של הקהילות.[2][1]
רוסים רבים שהוגלו לסיביר הופתעו מכמות היהודים שסיביר הכילה. האוכלוסייה היהודית בסיביר הזניקה את הכלכלה והפכה אותה למשגשגת ודומה לערים רוסיות רבות במערב האימפריה הרוסית. בשנות ה־30 של המאה ה־20 הורה השלטון הקומוניסטי על סגירתם של כל בתי הכנסת בסיביר, חלק מתשמישי הקדושה שלהם נעלמו וחלקם נמסרו למוזיאונים מקומיים. בתי קברות יהודיים בסיביר שנותרו מן התקופה משלבים את המסורות והמנהגים ממזרח אירופה עם השפעות מקומיות. המצבות שהשתמרו מהמאה ה־19 נושאות לעיתים כיתוב מסורתי בעברית ועיטורים מסורתיים (אריות, ציפורים, צבים, מנורה וכדומה). רובן כוללות גם את שם הנפטר ברוסית. בערים קטנות ומרוחקות נבנו לעיתים המצבות בצורה המונעת מחיות בר לחפור את הקבר. רוב בתי כנסת הגדולים שנבנו מעץ לא השתמרו עד ימינו למעט שלושה: בית הכנסת הישן באוֺמְסְק, בית הכנסת של החיילים בטוֺמְסְק ובית הכנסת בקַנְסְק. הראשון הוא בניין בסגנון ניאו־מורי, כמו בתי כנסת בערים אירופאיות גדולות. השני נבנה על ידי יהודים ששירתו בצבא הרוסי.[1][2]
יהודי סיביר במאה ה-19
בתחילת המאה ה-19 הותרה הזכות לבעלי מלאכה וסוחרים יהודים ממעמדות שונים לצאת מגבול תחום המושב ולהתיישב בסיביר. דרך נוספת שאפשרה ליהודים להשתקע בסיביר הייתה גיוס לצבא הרוסי החל מ־1827. בתום השירות הממושך נהגו חיילים יהודים רבים להשתקע באותן ערים שבהן שירתו בצבא ולא חזרו לתחום המושב. החל משנת 1836, במשך כשנה, הוקצו אדמות מאדמת סיביר להתיישבות חקלאית של יהודים, עד שהדבר הופסק בהוראת הצאר ניקולאי הראשון.
בשנות ה־60 של המאה ה־19 זכו יהודים ממעמדות שונים ל"אמנציפציה סלקטיבית": סוחרים מהגילדה הראשונה, בעלי השכלה גבוהה ובעלי מלאכה מיומנים יכלו מעתה לגור מעבר לתחום המושב. גורמים אלו תרמו לגידול האוכלוסייה היהודית בסיביר, על אף שגם עתה הגורם העיקרי היה יהודים גולים חדשים שגורשו לשטחים אלו. במקביל השלטונות השתדלו למנוע את השתקעותם של היהודים בסיביר ומדיניות זו התעצמה לקראת שלהי המאה ה־19. בשלהי המאה ה-19 בשנת 1897 מנתה האוכלוסייה היהודית בסיביר רק כ-35,000 נפש והם נחשבו למיעוט בהשוואה ל-5.8 מיליון תושבי סיביר ול-5.1 מיליון יהודים באימפריה הרוסית כולה.[1]
המאה ה-20
בתחילת המאה ה-20 בשנת 1900 חיו בסיביר כ-34,000 יהודים ובשנת 1926 חיו בסיביר כ-33,000 יהודים. הירידה במספר היהודים נובעת בעיקר מחזרת היהודים לארצות מוצאם, מעבר לרוסיה האירופית וכן בעקבות הגירה לארצות הברית ולארץ ישראל. לאחר התפרקות האימפריה הצארית ב־1917 והקמת ברית המועצות החל עידן חדש בחיי המדינה כולה וגם בחיי יהודי סיביר. יהודים אמידים רבים היגרו מסיביר לאחר המהפכה הבולשביקית. במהלך מלחמת העולם הראשונה היגרו יהודים רבים מאירופה לסיביר, ואף הקימו במקום מספר ארגונים ומפלגות. כמו כן, פעלה במקום התנועה הציונית, אך פעולותיה הופסקו בשנות ה-20, בהוראת השלטון הקומוניסטי. במסגרת תוכנית החומש שיזם סטלין הכריזו הרוסים על הקמת המחוז היהודי האוטונומי בסיביר ויהודים נוספים החלו להגיע לסיביר כדי לפתח שם את התעשייה. יהודים אחרים נסעו באותו זמן לאזור בִירוֺבִיגַ'אן בתור עובדי אדמה במחוז היהודי האוטונומי שסטלין הקים כאלטרנטיבה סובייטית לפרויקט הציוני בארץ ישראל.[2]
בתקופת מלחמת העולם השנייה התחדש שוב היישוב היהודי בסיביר והקהילה גדלה באופן משמעותי מסיבות רבות. רבים מראשי הציבור היהודי, כמו כן גם יהודי ליטא, פולין ורומניה הועברו לבתי כלא ולמחנות עבודה באזורים מרוחקים בברית המועצות ובעיקר לסיביר בידי סטלין. מאסרים המוניים ושילוחים לברית המועצות החלו בליטא בליל ה-14-13 ביוני 1941 כשבוע לפני הפלישה הנאצית, והתמקדו בעיקר באלה שבגלל עברם הפוליטי היו מבוקשים על-ידי השלטונות. באותן השנים, נערכו הנחיות שיטתיות ומדוקדקות על ידי המשטר הסובייטי לקראת מבצע ההגליה, שהתברר מאוחר יותר שכלל לא רק את ערי ליטא ועיירותיה, אלא את כל האזורים שסופחו לברית המועצות במזרח אירופה בתקופת 1940-1939: מאסטוניה בצפון ועד בסרביה בדרום. ההגלייה בוצעה מסיבות שונות. מצורף ציטוט מהכנת הרשימות של "יסודות אנטי-סובייטיים" אשר מסבירים מדוע רצו לגרש את היהודים לסיביר. "כל אותם האנשים שכתוצאה מעברם הסוציאלי או הפוליטי, מהשקפתם הלאומית-שוביניסטית, או בשל חוסר יציבותם המוסרית והפוליטית - הם מהווים סכנה למשטר הסוציאליסטי ומשום כך עלולים להיות מטרות אנטי-סובייטיות, ומנוצלים על-ידי סוכני - ביון של מדינות זרות ומרכזים קונטרבולוציוניים." [3]
לאחר מלחמת העולם השנייה עזבו יהודים רבים את סיביר, חלקם למדינת ישראל. בשנות ה-70 ומאוחר יותר בשנות ה-90 היגרו יהודים רבים מסיביר למדינת ישראל ולארצות הברית. על-פי ההערכות, בסוף המאה ה-20 התגוררו בסיביר בין 25,000 ל-30,000 יהודים. חב"ד מעריכים את המספר כגבוה בהרבה, כ-120,000 יהודים. לאחר קריסת ברית המועצות בשנת 1991 היגרו חלק ניכר מיהודי סיביר, אך אלה שנותרו הקימו מחדש את הקהילות, פתחו את בתי הכנסת וחידשו את החינוך היהודי. בתקופה זו היו קיימות קהילות פעילות בערים הגדולות, רובן בהנהגת רבני חב"ד. הקהילות בטְיּומֵן, אוֺמְסְק, טוֺמְסְק, אִירְקּוטְסְק, ּוולַדִיבוֺסְטוֺק אף הצליחו לקבל מהמדינה לרשותן בחזרה את בנייני בתי הכנסת.[2]
יהדות סיביר בימינו
מצב האוכלוסייה היהודית בשנות ה-60 הפך גרוע בהרבה משהיה בימי סטלין. הפחד מפני ריגול ומפני חשדות מצד השלטונות גבר מאוד. מאמרים נגד הציונות ונגד מדינת ישראל נכתבו בעיקר על ידי יהודים שפרשו מן הציבור או שנכפה עליהם לכתוב מאמרים אלו מצד השלטונות. גם תפיסתם הבעייתית של האוכלוסייה הנוצרית החשיבה את כל מי שהוא יהודי כציוני. הציונים הושמצו במאמרים שנכתבו בגלל החופש האנטישמי בתקשורת. בשנות ה-70 היגרו יהודים רבים מסיביר למדינת ישראל ולארצות הברית. מאז סוף שנות ה-80 התחוללה בקרב יהודי סיביר תחייה קהילתית ותרבותית, וההגירה המשיכה גם במשך שנות ה-90. אף כי יהודים רבים עלו בתקופה זו לישראל, בחרו רבים אחרים להישאר בסיביר. על-פי ההערכות, מתגוררים כיום בסיביר כמה עשרות אלפי יהודים, אך המספרים משתנים כל העת ולכן הגדרת היהודים באזור זה היא בעייתית ביותר. בסוף המאה ה-20 מעריכים כי חיים בסיביר בין 25,000 ל-30,000 יהודים. [4][5][6]
קישורים חיצוניים
- "סִיבִּירְיָא", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמוד 172, באתר HebrewBooks
- אריאל שנבל, סיביר: אחרי 90 שנה נחנך מחדש "בית הכנסת של הקנטוניסטים", בעיתון מקור ראשון, 8 בפברואר 2018
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 ההתיישבות היהודית בסיביר, באתר מוזיאון העם היהודי
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 ולדימיר לוין ואנה ברזין, יהודים בערבות סיביר, יד יצחק בן צבי
- ^ לקורותיהם של יהודי ליטא שגורשו לברית המועצות במלחמת העולם השניה / דב לוין, באתר www.daat.ac.il
- ^ ממלחמת העולם האחרונה עד ימינו היהודים בברית המועצות / יעקב לישצינסקי, באתר www.daat.ac.il
- ^ ההתיישבות היהודית בסיביר, באתר בית התפוצות
- ^ אריאל שנבל, סיביר: אחרי 90 שנה נחנך מחדש "בית הכנסת של הקנטוניסטים", באתר מקור ראשון, 8.2.2018
