איאן המילטון
 | |
| סר איאן המילטון | |
| לידה |
16 בינואר 1853 קורפו, ארצות הברית של האיים היוניים  |
|---|---|
| פטירה |
12 באוקטובר 1947 (בגיל 94) לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת  |
| השתייכות |
הממלכה המאוחדת |
| תקופת הפעילות | 1873–1915 (כ־42 שנים) |
| דרגה |
 גנרל |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד חיל המשלוח הים-תיכוני (למערכת גליפולי) | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
 GCB  GCMG  DSO | |
| תפקידים אזרחיים | |
| רקטור אוניברסיטת אדינבורו | |
גנרל סר איאן סטנדיש מונטית' המילטון (באנגלית: Ian Standish Monteith Hamilton; 16 בינואר 1853 – 12 באוקטובר 1947) היה קצין בכיר בצבא הבריטי, המוכר בעיקר בשל שירותו כמפקד חיל המשלוח הבריטי במהלך מערכת גליפולי. בעל עיטורי הכבוד TD, DSO, GCMG, GCB.
אופיו ושנות חייו הראשונות
דיבר אנגלית, גרמנית, צרפתית והינדית, נחשב כאדם מקסים, בעל הליכות אציליות ואדיב. הוא נראה חלש, אך היה מלא אנרגיה. היה מועמד פעמיים לקבלת עיטור צלב ויקטוריה, אבל בפעם הראשונה נחשב צעיר מדי, ובשנייה בכיר מדי. נפצע בפרק כף היד במלחמת הבורים הראשונה (1881) בקרב על מג'ובה, וידו השמאלית הפכה אחר כך לכמעט חסרת שימוש. רגלו השמאלית הייתה קצרה מהימנית כתוצאה מפציעה חמורה בעת נפילה מסוס.
לאנשים שונים היו דעות שונות מאוד לגביו. ראש הממשלה אסקווית' העיר שהיו לו "יותר מדי נוצות במוח", ואילו צ'ארלס בין, כתב צבאי שכיסה את מהלך מערכת גליפולי, חשב שהיה לו "מח רחב יריעה שלצבא בכללותו היה חסר". התנגד לגיוס חובה ונחשב כפחות אכזרי מאשר גנרלים מוצלחים אחרים. המילטון כתב ספר שירה ורומאן שנחשב בזמנו כגובל בגסות. יצירותיו כוללות את "מלחמות העתיד", "איקרוס", "טיול על יונק" (סוג של סירה מזרחית), "בלאדה על האדג'י" ו"מחברתו של קצין מטה". במבוא לספרו "יומן גליפולי" העיר: ”שום דבר אינו ודאי במלחמה מלבד שאחד הצדדים לא ינצח”.
אביו של המילטון, קולונל כריסטיאן מונטית' המילטון, פיקד בעברו על גדוד 92 הסקוטי. אימו קורינה הייתה בתו של הויקונט השלישי מגורט. אמו מתה במהלך לידת אחיו וורקר. המילטון למד בבית ספר במחוז סארי ואחר כך בברקשייר. אביו שלח אותו לשהות אצל הגנרל וון דמימרס, בן הנובר, שלחם בעברו נגד פרוסיה. המילטון נישא ב-1887 לג'אן מיר, ביתו של איש עסקים מגלאזגו.
קריירה צבאית
המילטון למד במכללה הצבאית המלכותית, בסנדהרסט בשנת 1870, השנה הראשונה בה הכניסה לצבא כקצין התאפשרה לאחר בחינה ולא על ידי רכישת המשרה. בשנת 1871 הוא גויס לגדוד סאפוק, אבל לאחר זמן קצר הועבר לגדוד ה-2 גורדון הסקוטי שהוצב בהודו, והשתתף במלחמה באפגניסטן. המילטון השתתף בקרב מג'ובה במלחמת הבורים הראשונה בו נפצע ונלקח בשבי. כשחזר לאנגליה לצורך הבראה התייחסו אליו כגיבור והוא הוצג בפני המלכה ויקטוריה. בשנת 1882 קיבל דרגת קפטן ולקח חלק במשלחת הנילוס של 1884–1885, שם קודם לברווט (קידום ללא תוספת שכר) מייג'ור. בבורמה 1886–1887 קודם לברווט לוטננט קולונל. במהלך שרותו בבנגל 1890–1893 קודם לקולונל (1891) יחד עם קבלת אות השירות המצוין. ב-1893–1895 שרת במשלחת צ'יטרל כמזכירו הצבאי של סר ג'ורג' סיוארט וייט, המפקד העליון של הכוחות בהודו. ב-1895–1898 מונה לסגן קצין האפסנאות הראשי בהודו. ב-1897–1898 פיקד על חטיבה במערכת טירה בה נפגעה ידו השמאלית מפגז.
מלחמת הבורים השנייה
במלחמת הבורים השנייה צורף המילטון לכח השדה הנטאלי כקצין שלישות ראשי, פיקד על חיל הרגלים בקרב אלנדסלאגט והשתתף בקרב על גבעת ווגון בליידיסמית'. הוא קודם למייג'ור גנרל וקיבל את עיטור אביר מסדר האמבט (KCB) לפני חזרתו לאנגליה בראשית 1901. בזמן הפלגה ב-1897 פגש לראשונה את וינסטון צ'רצ'יל, בזמנו כתב צבאי, שדיווח על הקרבות של המילטון מבלומפונטיין לפרטוריה בספרו "הצעדה של יאן המילטון" (לונדון, 1900, הודפס מחדש כחלקו השני של ספרו "מלחמת הבורים"). המילטון עבר 400 מיילים מבלומפונטיין לפרטוריה תוך ניהול עשרה קרבות גדולים ו-14 קרבות קטנים יותר נגד כוחות הבורים (כולל קרב רויוואל) עבורם היה אחר כך מועמד פעמיים לעיטור צלב ויקטוריה (מועמדות שנחשבה בזמנו כלא מתאימה בשל דרגתו).
במאי 1901 המילטון מונה לתפקיד מזכיר צבאי במשרד המלחמה הבריטי, אך בנובמבר שלאחר מכן התבקש לחזור לדרום אפריקה כראש מטהו של המפקד הראשי שם, לורד קיצ'נר. הוא הגיע לדרום אפריקה בסוף נובמבר 1901, וקיבל דרגה מקומית של לוטננט גנרל. באפריל 1902 פיקד על החילות שפעלו באזור מערב טרנסוואל. ביוני 1902 לאחר תום פעולות האיבה חזר באונייה לבריטניה ביחד עם לורד קיצ'נר. הם זכו לקבלת פנים נלהבת בלונדון עם אלפי אנשים שהצטופפו לאורך הרחובות כדי לצפות בתהלוכה.
באיגרת מה 23 ביוני 1902, לורד קיצ'נר כתב את הדברים הבאים על מעשיו בדרום אפריקה:
- "היה לי מאוד נח לקבל בהשאלה מלורד רוברטס את מזכירו הצבאי, סר יאן המילטון כראש המטה שלי. סגולותיו כחיל כבר ידועות ושמו הטוב לא דורש עוד הוכחות. אני חייב לו רבות על תמיכתו הכשרונית והיציבה בי כראש המטה, וגם על כישוריו הברורים ועל ההסתמכות העצמית שהפגין במהלך פיקודו על הפעולות במערב טרנסוואל."
בספטמבר 1902, המילטון ליווה את לורד רוברטס, המפקד העליון של הצבא ואת סנט ג'ון ברודיק, שר המלחמה, בעת ביקורם בגרמניה כאורחי הקיסר וילהלם כדי לצפות בתמרוני צבא גרמניה. הוא חזר לתפקידו במשרד המלחמה, ומ 1903 עד 1904 שרת כקצין אפסנאות ראשי.
שירות ביפן
מ 1904 עד 1905, המילטון שרת כנספח צבאי של צבא הודו הבריטית בשרות צבא יפן במנצ'וריה במהלך מלחמת רוסיה–יפן. הוה היה הראשון להגיע ליפן בין שאר הנספחים הצבאיים מהמערב. הוא פרסם את מחברתו של קצין מטה במלחמת רוסיה–יפן בה תיאר את חוויותיו ואת התובנות אליהם הגיע במהלך הקרבות. עימות צבאי זה בין צבא אירופי מוכר וצבא אסיאתי ידוע פחות היה הפעם הראשונה בה נעשה שימוש במקלעים ובארטילריה להגנת חפירות. זאת גם הייתה המלחמה הראשונה במאה ה-20 שבה טכנולוגיה לקחה תפקיד מרכזי, עובדה שהפכה למכרעת בשינוי שחל על אופי הלוחמה במהלך מלחמת העולם הראשונה. המילטון כתב שחילות הפרשים אינם רלוונטיים בקרבות מעין אלה, אף על פי שצבא בריטניה המשיך להשתמש בחיל פרשים במהלך המלחמה. המילטון היה גם לתומך של טקטיקות לא מסורתיות כמו התקפות לילה ושימוש צבאי בכלי טיס.
המילטון המשיך לשרת כגנרל מפקד בפקוד הדרום הבריטי בין 1905 ו-1909 וכן כקצין שלישות ראשי של הצבא בשנים 1909–1910.
מערכת גליפולי
במרץ 1915 הרברט קיצ'נר מינה את המילטון על פיקוד חיל המשלוח הים-תיכוני שנשלח להשיג את השליטה על מיצרי הדרדנלים מידי טורקיה ולתפוס את קונסנטינופול. המילטון בן ה-62 היה באותו זמן מפקד חילות היבשה באנגליה. גם כשהיה קצין בכיר, מוערך ומנוסה יותר מהשאר בקרבות, הוא נחשב ללא שגרתי, אינטלקטואלי מדי ומיודד מדי עם פוליטיקאים כדי שיקבל תפקיד פיקודי בחזית המערבית. להמילטון לא נתנה הזדמנות להשתתף בתכנון המערכה שהוטל עליו להוביל. המודיעין היה לקוי והעריך את כוחות האויב כקטנים הרבה יותר ואת נכונותם להילחם כחלשה יותר משהיו במציאות. שליטי צבא יוון הודיעו לקיצ'נר שהוא יזדקק ל 150,000 איש כדי לכבוש את גליפולי אך הוא העריך שיספיק כח של 70,000 איש בשביל להתגבר על המגינים במהרה.
התוכנית להשתלט על הדרדנלים ולפתוח חזית מלחמה חדשה נידונה בצורות שונות כבר ב-1914. בנובמבר של אותה שנה אוניות בריטיות הפגיזו את המעוזים החיצוניים של חצי האי וגרמו לפיצוץ מחסני התחמושת במבצר סדולבאהר. בדצמבר צוללת בריטית חדרה למיצרים והטביעה ספינת שריון טורקית בצ'נקלה. שני אירועים אלה העלו את התקוות הבריטיות לניצחון קל אך גרמו גם לטורקים לחזק את הביצורים ולהניח מוקשים בתעלות כדי למנוע מספינות בריטיות להתקרב. ב-3 בינואר 1915 ג'ון פישר, הלורד הימי הראשון, הציג תוכנית למועצת המלחמה שהתבססה על התקפה ימית ויבשתית משולבת עם 75,000 לוחמים, אך בתנאי שהמבצע יתחיל מיידית. ב-21 בינואר כתב פישר באופן פרטי לאדמירל ג'ליקו שלא יוכל לאשר את המבצע עם פחות מ-200,000 לוחמים. צ'רצ'יל, הלורד הראשון של האדמירליות באותם ימים (משרה שונה ממשרת הלורד הימי הראשון פישר), העריך בספטמבר 1914 שהמבצע יזדקק ל-50,000 איש.
החל מ-19 בפברואר, אוניות בעלות הברית ניסו להשתלט על המיצרים בעזרת כח ימי בלבד. לשם כך היה צורך קודם כל לפנות את המוקשים כדי לאפשר לספינות להתקרב למעוזים הטורקים ולהפגיזם. את המוקשים היה קשה לפנות בשל העדר שולות מוקשים מתאימות ובשל הפגזה בלתי פוסקת מהמעוזים הטורקים. התוכנית במקור הייתה להשתמש רק בספינות מדרגה נמוכה שנחשבו כברות-החלפה. ב-18 במרץ ספינות בריטיות וצרפתיות פתחו בניסיון התקפה רציני יותר שהסתיים בטביעתן של שלוש אוניות ובהשבתתן של שלוש נוספות כתוצאה מעלייה על מוקשים. בנוסף, לא חל שנוי בכוחות המגינים, מלבד הרחבת מלאי התחמושת שלהם. צ'רצ'יל הורה לאדמירל ג'ון דה רובק להמשיך במבצע, אך דה רובק (שהחליף לא מכבר את מפקד הצי - האדמירל קרדן שחלה) לא ראה כל טעם בפגיעה נוספת באוניות הצי ונסוג. בשלב זה נפלה ההחלטה שדרושה גם פלישה יבשתית. סביר להניח שאם ההפגזה הימית הייתה נמשכת אזי תותחי המעוזים המגנים היו מפסיקים בסופו של דבר להפגיז בשל מחסור בתחמושת. שולות המוקשים היו יכולות אז לפעול ביתר יעילות והיו מאפשרות לספינות הבריטיות לנוע ליעדיהן.
המילטון קיבל את האחריות על ארגון מבצע הנחיתה על חצי האי. לא היו ברשותו כלי נחיתה מתאימים, חייליו לא זכו לאימונים הדרושים למשימה, והאספקה לצבא נארזה בצורה שהקשתה על הגישה אליה בעת הנחיתה. המילטון האמין שהצי ימשיך לתמוך בנחיתה עם הפגזות, אך הצי שהעריך את האבדות הצפויות לאוניותיו ושהתנגד לרעיון שאפשר לסבול באופן טקטי אובדן אוניות סירב לצאת למתקפה נוספת. לטורקים היו בינתיים חודשיים להתכונן לפלישה מימי ראשית המתקפה הימית והם נצלו אותם ביעילות לחיזוק ההגנות היבשתיות. מערכת גליפולי כך נעצרה והמילטון נקרא לשוב ללונדון ב-16 אוקטובר 1915, ובכך למעשה הסתיימה הקריירה הצבאית שלו.
אחריתו
לאחר פרישתו, המילטון היה דמות מובילה כנציג סקוטלנד בארגון יוצאי החילות של הלגיון הבריטי המלכותי. המילטון גם היה חבר מייסד וסגן נשיא האיגוד האנגלו-גרמני ב-1928 שעסק בקידום רגשות פרו-גרמנים בבריטניה. המילטון נשאר באיגוד גם לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון ותיאר את עצמו כ"מעריץ של אדולף (היטלר) הגדול". הוא ביטל את מיין קאמפף כמשובת נעורים. למרות זאת, לדעת יאן קרשו, היה המילטון "מעמודי התווך של הממסד הבריטי ולא נאצי למרות דעותיו המוצהרות בזכות היטלר ושלטונו".
המילטון צולם ב-1934 בגיל 81 בסרט מלחמה דוקומנטרי בשם האיש שנשכח. ב 1947 המילטון מת בגיל 94 בביתו בשכונת גני הייד פארק שבלונדון.
מורשת
- מכינת המילטון בליידיסמית' שבדרום-אפריקה קרויה על שמו של המילטון[1].
קישורים חיצוניים
- כתביו של יאן המילטון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- איאן המילטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ "About Us". Hamilton Preparatory School.
איאן המילטון30572146