טיפול פוטודינמי

טיפול פוטודינמי (באנגלית: Photodynamic therapy-PDT) הוא טיפול בסרטן הכולל שלושה מרכיבי מפתח: חומר רגיש לאור, אור ו"חמצן רקמות".

היסטוריה

PDT נבדק לטיפול בפסוריאזיס ואקנה, ומאושר לטיפול בצורות שונות של מקולופתיה ניוונית (המונח מקולופתיה מזהה שורה שלמה של מחלות עיניים שעלולות להשפיע על המקולה: המקולה היא חלק מהעין הממוקמת במרכז הרשתית ואחראית לראייה ברורה ומפורטת). הרופא הגרמני פרידריך מאייר-בץ ביצע את המחקרים הראשונים על מטופלים אנושיים בשנת 1913 עם מה שהיה ידוע בתחילה כטיפול פוטוגרפי (FRT) תוך שימוש בפורפירין (Porphyrin) כחומר רגיש לאור. מאייר-בץ חווה את ההשפעות של המטופורפירין -FRT על העור שלו. תומאס דוהרטי ממרכז הסרטן ברוזוול פארק, כמו אחרים ברחבי העולם, הפך לתומך ומחנך בולט של PDT.

הטכנולוגיה

PDT הבשיל כטכנולוגיה רפואית בת קיימא בסביבות שנות ה-80 במוסדות שונים ברחבי העולם. החולים הראשונים טופלו במרכז הסרטן המקיף ברוזוול פארק, בבית החולים לילדים בלוס אנג'לס, (Roswell Park Comprehensive Cancer Center) בבית החולים המחוזי של לוס אנג'לס ובמרפאות ובתי חולים נוספים בארצות הברית ובמדינות אחרות. אבל ג'ון טות' (Toth), מנהל Cooper Medical Devices Corp/Cooper Lasersonics, היה אחראי ללייזרי הארגון הקליניים הראשונים, שבזכותם הוכרה ההשפעה הכימית-פוטודינמית של הטיפול. Toth כתב את הדו"ח התפעולי הראשון של PDT וכינה אותו "טיפול פוטודינמי" כדי לתמוך טוב יותר במאמצים להכין עשרה אתרים קליניים ביפן, שבהם למונח "קרינה" היו קונוטציות שליליות. PDT זכה להתעניינות רבה עוד יותר כתוצאה מהמאמצים של תומאס דהרטי להרחיב את הניסויים הקליניים והקמת "האגודה הבינלאומית לפוטודינמיקה" ב-1986 (International Photodynamic Association).