טיוטה:הודה (קפוארה)
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי להביא את הערך למצב המאפשר להעביר אותו למרחב הערכים, כל העורכים שיש להם משהו לשפר בערך,מתבקשים לעשות זאת. אין להסיר הודעה זו אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
ההָודַה של הקַפּוּאְרַה (בפורטוגזית:Roda, כלומר מעגל) היא מעגל הלחימה של הקפוארה, והיא אחת מהחלקים המרכזיים ביותר בקפוארה.
מבנה ההודה ותיאורו
המשתתפים עומדים במעגל ומוחאים כפיים בקצב קבוע, לפי המקצב אותו מנגן ה- Cabeça de roda (בפורטוגזית:קבאסה ג'י הודה, כלומר הראש של ההודה) בבירימבאו. ליד ה-Cabeça עומדים בשורה המנגנים, שמחזיקים בשאר כלי הנגינה (אטבקי, פאנדיירו וכו'),[1] בעוד שני הלוחמים נמצאים במרכז.
ההודה הינה המקום בו יכול הקפואריסט להפגין את כישוריו, וזאת מכיוון שבהודה נצרך הקפואריסט לכישורים רבים, בהם: אומץ, אינסטינקטים מהירים וחדים, תחכום, ביצוע חלק ונקי, תזמון ועוד.
שלבי ההודה
- כניסה - ה-Cabeça מוריד את הבירימבאו ומסמן לשניים מהמשתתפים (שנבחרים בדרך כלל באקראי) והם מתיישבים מצידי הבירימבאו. כאשר מרים ה-Cabeça את הבירימבאו הם נכנסים להודה. בדרך כלל לא ניתנת תשומת לב רבה לשלב הכניסה, אך למעשה, כניסה טובה יכולה להקנות יתרון רב.
- משחק (ז'וגו) -
ערך מורחב – קפוארה- זהו השלב המרכזי בהודה.
התנועה המרכזית בהודה (ובקפוארה בכלל) היא הג'ינגה, שעליה נוספים הבעיטות, ההתחמקויות ושאר תרגילי הקפוארה.
- החלפה (טרוקה) - בשלב זה מחליפים את הלוחמים שבמרכז המעגל באחרים. בשלב זה ישנם שני סגנונות:"ז'וגו ג'י קומפרה" (משחק של קניייה) ו"דויס דויס" (שניים שניים).
- ז'וגו ג'י קומפרה (משחק של קניייה) - מסמן הקבאסה לאחד המשתתפים, והוא נכנס למרכז ההודה כשאחת מידיו מושטת קדימה בזהירות, (על מנת שלא יפגע בטעות) ומחליף ("קונה") את אחד הלוחמים. לאחר מכן, ההודה ממשיכה כרגיל משלב הז'וגו וחוזר חלילה.
- דויס דויס (שניים שניים) - לאחר שעובר הזמן המקצה לכל סבב, שני הלוחמים חוזרים למקומם, ונכנסים שניים אחרים, כמו בשלב הכניסה.
היסטוריה
בהיסטוריה של ההודה יש שלושה חלקים: תחילת ה"פיתוח" של הקפוארה, לאחר שחרור העבדים וההודה כיום. למעשה, ניתן לומר כי ההיסטוריה של ההודה מקבילה, ברוב המובנים, להיסטוריה של הקפוארה עצמה.
תחילת ה"פיתוח" של הקפוארה
ההודות התקיימו, כמו דברים אחרים בקפוארה, בסתר. העבדים השחורים פיתחו במשך שנים את הקפוארה, על מנת שיוכלו לברוח מהאדונים הלבנים. אך הם עמדו בפני בעיה קשה: ה"בראנקוס" (=הלבנים, כלומר האדונים הפורטוגזיים הלבנים), שלא רצו שהעבדים יברחו, אסרו על כל דבר שנראה כמו ניסיון לארגן מרד או בריחה. הפתרון היה יחסית פשוט:הם שילבו בקפוארה תרגילים אקרובטיים (כדוגמת האוו) וריקודיים (כדוגמת הג'ינגה), ובאין מקום מתאים לאימונים, העבדים עמדו בעיגול, בעוד המתאמנים נמצאים במרכז. כאשר הגיע האדון, המשתתפים התחילו למחוא כפיים ולנגן. האדונים הסתכלו על ההודות כ"מסיבות ריקוד", אותם האדונים הסכימו לעשות, ולפעמים אף עודדו "מסיבות" כאלה.[2] גם לאחר בריחת העבדים, הקפוארה המשיכה להיות הנשק העיקרי בקילומבוס, וההודת נהיו אחד הדברים המרכזיים ביותר בקילומבוס. בתקופה ההיא, לא היו כאלה שלימדו קפוארה; הדרך היחידה ללמוד הייתה להגיע להודות הגדולות (שהיו נערכות בקילומבוס לעיתים קרובות), להסתכל על המתאמנים וכך ללמוד.
