טור דה פראנס
 | |
| הדבוקה רוכבת בטור דה פראנס | |
| מדינות |
 צרפת ומדינות נוספות |
|---|---|
| סוג | מרוץ קטעים - גרנד טור |
| אורך המסלול | כ-3,400 ק"מ. נע בעבר בין 2,428 ל-5,745 ק"מ |
| חודש | יולי |
| משך | שלושה שבועות |
| היסטוריה | |
| התקיים לראשונה | 1903 |
| מרוצים עד כה | 103 |
| מנצח ראשון |
מוריס גארן |
| מוביל במספר הניצחונות |
|
| מוביל מנצחי הקטעים |
 אדי מרקס - 96 קטעים |
| מנצח אחרון |
 כריס פרום |
| שנת מרוץ אחרונה | 2017 |
הטור דה פראנס (בצרפתית: Tour de France) הוא מרוץ אופני כביש היוקרתי ביותר בעולם, המתקיים מאז 1903. התחרות נערכת פעם בשנה ברחבי צרפת בחודש יולי. ב"טור" משתתפים מיטב הרוכבים מכל רחבי העולם. המרוץ זוכה לפופולריות ובעקבות כך גם לחשיפה תקשורתית גדולה.
שערוריות השימוש בסמים, המתפרסמות מפעם לפעם בהקשר למרוץ, מטילות, לדעת חלק מאוהדי הספורט, צל כבד על ה"טור" כולו.
המסלול
המרוץ הוא מרוץ קטעים הנמשך כשלושה שבועות. אורכו של מסלול המרוץ, החל מ-2001[1], הוא כ-3,400 קילומטרים. בתחילת דרכו של המרוץ היה אורכו רק 2,428 ק"מ, אך לאחר כמה שנים, המרחק גדל והגיע לשיא של 5,745 ק"מ ב-1926. הרוכבים גומאים מרחק זה ב-23-22 ימים, בקצב של קטע אחד ביום (21 קטעים או 20 קטעים ופרולוג). במשך המרוץ יש שני ימי מנוחה נפרדים. באורך הכללי של המרוץ ובאורך קטעי המרוץ חלו שינויים לאורך ההיסטוריה. במרוץ הראשון היו רק 6 קטעים בני כ-400 ק"מ כל אחד. בהמשך גדל מספר הקטעים ולשיאו הגיע בשנים 1971 ו-1987 עת המרוץ כלל 25 קטעים יומיים. במרבית הקטעים מוזנקים כל הרוכבים יחד, ובמספר ימים נערכים מרוצים נגד השעון, בהם מוזנקים הרוכבים בזה אחר זה. לרוב, קיים גם קטע אחד של מרוץ קבוצתי נגד השעון בו מוזנקת כל קבוצה לחוד ורוכבת במבנה קבוצתי את כל הקטע. בסך הכול מתחרות בטור 22 קבוצות בנות 9 רוכבים כל אחת. בשנת 2013 הגיע הטור למירוץ ה-100, שכן בשל שתי מלחמות העולם (1914-1918, 1939-1945) הצטברו 10 שנים שבהן הטור לא הוזנק.
עד שנת 1950 הוזנק תמיד המרוץ בפריז וגם הסתיים בה. מאז, המרוץ מסתיים תמיד בשדרות האליזה שבפריז, אך מוזנק בכל שנה בעיר אחרת. לעיתים, אף מחוץ לצרפת. הזינוק למרוץ נחשב כאירוע יוקרתי מאד וערים רבות באירופה כולה, ואף מחוץ לאירופה, מנסות את מזלן בהתמודדות על הכבוד.
ב-2014 הוזנק המירוץ באנגליה[2].
גם הערים והעיירות בהן נקבעות נקודות היציאה והסיום של הקטעים השונים במרוץ זוכות לפרסום. מקומות אלה צפויים להשבחה כלכלית כיוון שהמרוץ מושך אליו אוהדים ותיירים רבים. לכן גם כאן קיימת התמודדות על הזכות לארח את ה"טור". בהתאם, מסלול המרוץ נקבע כמעט שנה מראש, כדי לאפשר לערים הנבחרות להתכונן לאירוע.
מסלול המרוץ הוא השמרני והקבוע ביותר מבין שלושת הגרנד טורים. בדרך כלל, השבוע הראשון של המרוץ מתרחש במרכז ובצפון צרפת והוא מאופיין בקטעים מישוריים. זוהי ההזדמנות של הרוכבים הזוטרים לנסות את מזלם בבריחות. מצד שני, נמצאות הקבוצות של המאיצים המפורסמים אשר דואגות לרוב להשיג את הבורחים על מנת לאפשר לכוכביהם להתמודד במרוץ המוני אל קו הסיום. קטעים אלו נערכים לעיתים על כבישים כפריים וצרים, דבר שגורם לעצבנות רבה בקרב הרוכבים, למאבקים על מיקום בתוך דבוקת הרוכבים ולנפילות רבות.
חלקו השני של המרוץ כולל בתוכו את שני המכשולים העיקריים: הרי האלפים והרי הפירנאים. בחלק מהשנים האלפים קודמים לפירנאים ובחלק מהשנים הסדר הוא הפוך. בכל אחד מגושי ההרים הללו קיימות מספר פסגות מפורסמות אשר קנו את שמן עת מרוצים הוכרעו בהן. בכל שנה מקפידים המארגנים כי המסלול יכלול חלק מאותן פסגות מפורסמות. בעת הגעת הרוכבים לפסגות אלו יש עליהן לעיתים מאות אלפי צופים ואוהדים אשר באים לעודד את אליליהם בנקודת השיא של המרוץ. בקטעים ההרריים נקבע מי יהיו הרוכבים שיתמודדו על הבכורה בדירוג הכללי.
בין המפורסמות שבפסגות נמנות:
- אלפ ד'ואז (Alpe d'Huez) (אלפים)
- קול דו גאליבייה (Col du Galibier) (אלפים)
- מון וונטו (Mont Ventoux) (פרובאנס)
- אוטאקאם (Hautacam) (פירנאים)
- קול דו טורמאלה (Col du Tourmalet) (פירנאים)
בין הקטעים ההרריים ישנם קטעים אשר נקראים קטעי מעבר. אלו הם קטעים מישוריים או גבעיים אשר בהם ניתנת לרוב הזדמנות לרוכבים אשר נמצאים כבר בפיגור ניכר בדירוג הכללי, לברוח מהדבוקה ולהלחם על הניצחון בקטע, בזמן שהדבוקה נהנית מיום רכיבה רגוע יותר שיאפשר לרוכבים הבכירים לאגור כח לקראת הקטעים הקשים העומדים בפניהם.
הקטע הנערך לפני הקטע האחרון הוא לרוב מרוץ אישי נגד השעון במרחק של 40-70 ק"מ. בדרך כלל, זהו הקטע המכריע שכן אחריו, למעשה, כבר לא ניתן לשנות את תוצאות המרוץ. הקטע האחרון הוא מעין מצעד ניצחון לרוכבים אשר הצליחו לעבור את המבחן המפרך ולהשלים את המרוץ. בחלקו הראשון של הקטע מצטלמים הרוכבים כאשר הם מברכים איש את יריבו וחברי קבוצת הרוכב המנצח לוגמים כוסיות שמפניה תוך כדי רכיבה. המחצית השנייה של הקטע כוללת שבעה סיבובים בשדרות האליזה בפריז לעיני מאות אלפי צופים. הקטע מוכרע לרוב במאוץ המוני אל קו הסיום והניצחון בקטע זה נחשב כיוקרתי במיוחד.
הרוכבים והקבוצות
נכון ל-2014, במרוץ משתתפות 22-23 קבוצות, שבכל אחת 9 רוכבים בעלי כישורים שונים ושאיפות שונות, בדרך כלל בכל קבוצה ישנו מוביל, לעיתים שנים או שלושה מובילים ותפקיד שאר הרוכבים הנקראים דומסטיקים, הוא לסייע למובילים. הקבוצות שהשתתפותן במרוץ מובטחת מראש הן 19-18 הקבוצות שמרכיבות את ה-UCI World Tour. כ-5-6 חודשים לפני המרוץ מודיעים המארגנים על 4-5 קבוצות נוספות המקבלות "כרטיס כניסה מיוחד" (Wild Card) המקנה להם את זכות ההשתתפות במרוץ. בבחירה זו מעדיפים המארגנים, בדרך כלל, קבוצות צרפתיות (גם כאשר ישנן קבוצות אחרות שרמתן גבוהה יותר) כדי לשמור על הנופך הצרפתי של המרוץ וכדי לעודד את ספורט אופני הכביש בצרפת. בנוסף, נבחרות קבוצות על פי הישגיהן בחודשים הקודמים לבחירה ועל פי רוכבים כוכבים הנמצאים בשורותיהן.
ואלו כינויי הרוכבים
- אול אראונדר: (רב גוני) רוכב המצטיין בכל סוגי הקטעים: קטעי הרים, מיאוצים ונגד השעון. רוכבים אלה הם המועמדים לנצח בטור כולו - בחולצה הצהובה.
- מאיץ: נקרא גם ספרינטר רוכב המתמחה במיאוצים. בעלי שריר ארבע ראשי מפותח, בדרך כלל גדולי גוף, ישיגו את ניצחונותיהם במיאוצים המוניים, שהם בדרך כלל בקטעי מישור. רוכבים אלו שואפים להשיג את החולצה הירוקה.
- מטפס: רוכב המתמחה בקטעי הרים. בדרך כלל קטני גוף וחזקים מאוד. ישיגו את ניצחונותיהם בעליות בהרים. רוכבים אלו מועמדים לזכות בחולצה המנוקדת.
- שען: רוכב המתמחה במרוץ נגד השעון, רכיבה לבד ללא עזרת הקבוצה, ישיגו את ניצחונותיהם בקטעי נגד שעון.
- פועל: נקרא גם דומסטיק. (domestique) רוכב בקבוצה, שתפקידו להביא את המוביל לניצחון. חוסם עבורו את הרוח, מגיש לו בקבוקי שתייה ואף נותן לו גלגל או מחליף איתו אופניים במקרה של תקלה.
המנצח והחולצות
במהלך המרוץ מוענק פרס למנצח בכל קטע יומי. ניצחון בקטע יומי בטור דה פראנס הוא משאת נפשו של כל רוכב מקצועני ונחשב להישג בפני עצמו. למעשה, חלק מהקבוצות מכוונות את מאמציהן אך ורק לזכייה בקטעים בודדים. המנצח ב"טור" כולו הוא הרוכב בעל הזמן המצטבר הקצר ביותר. המנצח בטור דה פראנס נחשב לרוב כרוכב האופניים הטוב בעולם. כדי לזכות במרוץ, על המנצח לגלות עליונות בשני התחומים העיקריים במרוץ: טיפוס בהרים ורכיבה נגד השעון.
החולצות אותן לובשים הרוכבים במהלך המרוץ הן:
החולצה הצהובה - הרוכב המוביל בדירוג הכללי (בעל הזמן המצטבר הקצר ביותר) לובש חולצה צהובה על מנת לזהותו.
החולצה המנוקדת - חולצה לבנה בעלת נקודות אדומות - הרוכב המוביל בצבירת נקודות המוענקות לרוכבים אשר חוצים ראשונים את הפסגות השונות במהלך המרוץ בקטעים ההרריים. חולצה זו נקראת גם חולצת "מלך ההרים".
החולצה הירוקה - הרוכב אשר צבר את מרב הנקודות המוענקות במרוצי ביניים במהלך המרוץ ובמאוץ אל קו הסיום.
החולצה הלבנה - הרוכב הצעיר, אשר גילו אינו עולה על 25 שנים (ב-1 בינואר של שנת המרוץ), בעל הזמן המצטבר הקצר ביותר.
- כמו כן, הרוכב אשר מוביל בנקודות, אשר מוענקות על ידי צוות שופטים, על רכיבה אגרסיבית בקטעי המרוץ, לובש מספר גב לבן עם רקע אדום (בניגוד לשאר הרוכבים שמספר הגב שלהם הוא שחור עם רקע לבן).
- מתקיימת תחרות בין הקבוצות על תואר הקבוצה הטובה ביותר. בתחרות זו נמדדים לכל קבוצה בכל קטע, זמניהם של שלושת רוכביה המהירים באותו קטע. הזמן המצטבר המינימלי בכל הקטעים מזכה את הקבוצה בתואר. הקבוצה המובילה בדירוג תרכב ביום המחרת עם מספר שחור על רקע צהוב.
היסטוריה
הטור דה פראנס נוצר כאירוע של קידום מכירות על ידי אנרי דגראנז' שהיה אחד המייסדים והעורך של העיתון "ל'אוטו" (העיתון שקדם לעיתון ל'אקיפ). דגראנז' רצה לתת תשובה למרוצי האופניים "פריז-ברסט" ו"פריז-בורדו" שהיו בחסותו של עיתון מתחרה. הרעיון למרוץ סביב צרפת הועלה בפגישה בבית קפה בפריז בנובמבר 1902.
הטור הראשון יצא לדרכו בשנת 1903 ואמנם, הרעיון הצדיק את עצמו והעיתון שתפוצתו הייתה עד אז - 25,000 עותקים, הגיע ל-65,000 עותקים לאחר המרוץ. ב-1908 הגיע העיתון כבר לתפוצה של רבע מיליון עותקים. דגראנז' ניסה ליצור תחרות שתבליט את ספורטאי העל שמסוגל לעמוד בתנאים לא אנושיים. בשנים הראשונות של המרוץ קטעי המרוץ היומיים היו לרוב באורך של מעל 400 ק"מ ונדרשו לרוכבים 17-20 שעות כדי לסיימם. רוב הדרכים היו דרכי עפר והרוכבים נדרשו לספק לעצמם אוכל, משקה ותמיכה טכנית. באופן טבעי, חלק גדול מהמתחרים בשנים הראשונות היו כורי פחם שהיו מורגלים בעבודה פיזית קשה לאורך שעות רבות ואשר חיפשו מוצא מעיסוקם הקודם.
מלאת מאה שנה לקיום המרוץ צוינו בטקס חגיגי בפריז בשנת 2003.
במהלך שנים אלו זכו בטור רוכבים אגדיים כז'אק אנקטיל וברנאר אינו הצרפתים, אדי מרקס הבלגי ומיגל אינדוראין הספרדי, שניצחו ב"טור" חמש פעמים כל אחד.
שערוריות השימוש בסמים שהגיעו לשיא ב-1998 במה שכונה פרשת פסטינה, הטילו צל כבד על ה"טור" ועוררו שאלות קשות לגבי המשך המפעל בשנים הבאות. למרות זאת, המרוץ המשיך וצבר פופולריות ופרסום, בין היתר, בעקבות רצף ניצחונותיו של לאנס ארמסטרונג במרוץ, שנפסלו כולם עקב שימוש בסמים. לאחר פרישת ארמסטרונג, בשנת 2006, התפוצצה פרשת מבצע פוארטו שבעקבותיה הושעו רוכבים רבים מהשתתפות בטור. לאחר סיום המרוץ, התברר כי הזוכה פלויד לאנדיס השתמש גם הוא בסמים, והתואר נשלל ממנו. ב-2007 הודח המוביל מיכאל רסמוסן שהיה קרוב לזכייה, לאחר שהתברר כי נעדר ממספר בדיקות סמים. בעקבות כך נטל במקומו אלברטו קונטדור את ההובלה והמשיך לזכייה במרוץ.
טענות על שימוש בחומרים אסורים
טענות קשות נשמעות על שימוש רב בסמים אסורים וחומרים ממריצים על ידי רוכבים ב"טור". בשנים האחרונות הוחמר הפיקוח על כך ורוכבים הודחו וסולקו מה"טור" בגין שימוש בחומרים כאלו. במיוחד התפרסמה בהקשר זה "פרשת פסטינה" שהתרחשה בשנת 1998 כאשר במהלך המרוץ, נתגלתה כמות גדולה של חומרים ממריצים אסורים ברכב הקבוצה הצרפתית פסטינה, שנחשבה אז לאחת מהקבוצות הבכירות ביותר בספורט. כל רוכבי הקבוצה סולקו מהמרוץ. רוכבים אחרים פרשו מהמרוץ כמחאה על טיפול המשטרה והתקשורת בפרשה והיה ספק אם המרוץ יימשך.
בשנת 2006, לאחר שאיבד זמן רב למועמדים האחרים לניצחון בקטע ה-16 במרוץ, התאושש האמריקאי פלויד לאנדיס בצורה מפליאה וזכה בקטע ה-17 של המרוץ בפער גדול. לאחר שזכה בדירוג הכללי במרוץ כולו, פורסם כי בבדיקות השתן שנלקחו ממנו אחר ניצחונו הגדול באלפים, נמצאה כמות טסטוסטרון גבוהה מהרמה המותרת, ולאחר מאבק משפטי ארוך נשלל ממנו התואר והוענק לאוסקר פריירו. הייתה זו הפעם הראשונה של הדחה מהמרוץ של רוכב שזכה במקום הראשון.
ביוני 2012 הרשות לפיקוח על שימוש בסמים בספורט האמריקני (ה-USADA) האשימה את לאנס ארמסטרונג בשימוש בסמים, ועקב כך הוא הושעה מתחרויות רכיבה על אופניים. באוגוסט באותה שנה החליטה הרשות על השעייתו לכל החיים מכל תחרויות רכיבה על אופניים, ושלילת כל התארים בהם אמסטרונג זכה לאחר ה-1 באוגוסט 1998[3].
זוכי השנים האחרונות
- 1997-
יאן אולריך - 1998-
מרקו פנטאני - 1999- 2005: בשבע השנים האלה זכה לאנס ארמסטרונג במירוץ. ואולם זכייתו נשללה עקב פרשת שימוש בסמים ממריצים. התואר נשאר פנוי.
- 2006-
אוסקר פריירו - 2007- אלברטו קונטדור
- 2008- קרלוס סאסטרה
- 2009- אלברטו קונטדור
- 2010-
אנדי שלק[4] - 2011-
קאדל אוונס - 2012- בראדלי ויגינס
- 2013- כריסטופר פרום
- 2014- וינצ'נצו ניבאלי
- 2015- כריסטופר פרום
- 2016- כריסטופר פרום
- 2017- כריסטופר פרום
דירוג הזכיות בטור דה פראנס
| זכיות | רוכב | שנים |
|---|---|---|
| 5 | ז'אק אנקטיל |
1957, 1961, 1962, 1963, 1964 |
| אדי מרקס |
1969, 1970, 1971, 1972, 1974 | |
| ברנאר אינו |
1978, 1979, 1981, 1982, 1985 | |
| מיגל אינדוראין |
1991, 1992, 1993, 1994, 1995 | |
| 4 | כריסטופר פרום |
2013, 2015, 2016, 2017 |
|-
|rowspan="4"|3
| פיליפ תייס || 1913, 1914, 1920
|-
| לואיזון בובט || 1953, 1954, 1955
|-
| 
גרג למונד || 1986, 1989, 1990
|-
- שם מודגש מסמל רוכב אופניים שעדיין פעיל כמקצוען
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טור דה פראנס |
- האתר הרשמי של המרוץ
- סוכנות הצילומים מגנום - מצגת של צילומים מההיסטוריה של המרוץ
- גידו רן, טור דה פראנס: כל מה שרצית לדעת, באתר ynet, 8 ביולי 2005
- יאיר קטן, טור של אגדות: הכוכבים הגדולים במרוץ האופניים, באתר ynet, 29 ביוני 2013
טור דה פראנס 1955, יומני כרמל, אוגוסט 1955 (התחלה 7:22)
הערות שוליים
- ^ במרוץ ב-1987 היה אורך המסלול 4,231 ק"מ ב-25 קטעים. בתחילת 1988 הודיע ה-UCI על הגבלת משך המרוץ לשלושה שבועות. במרוץ ב-1988 היה אורך המסלול 3,282 ק"מ ב-22 קטעים, אולם כבר בראשית שנות ה-90 שב והתארך המסלול למרחק של כ-3,900 ק"מ. בסוף שנות ה-90 המרחק ירד לכ-3,600 ק"מ והחל משנות ה-2000 לא השתנה אורך מסלול המרוץ בצורה מהותית והוא כ-3,400 ק"מ.
- ^
אמיר ענבר, כריס פרום ואלברטו קונטאדור: החולצה הצהובה קטנה מדי בשביל שנינו, באתר הארץ, 5 ביולי 2014
- ^ נשללו כל תאריו של לאנס ארמסטרונג, באתר nrg, 24 באוגוסט 2012
- ^ לאחר פסילת ניצחונו של קונטדור בפברואר 2012 על ידי בית דין לערעורים בספורט. רשימת המנצחים של האתר הרשמי של המרוץ
