טביעתה של האונייה סולטנה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טביעתה של סולטנה
Sank of steamboat Sultana
סולטנה בנמל הלנה (אנ'), ארקנסו יום לפני טביעתה. בולטת לעין צפיפות הנוסעים בכל הסיפונים.
סולטנה בנמל הלנה (אנ'), ארקנסו יום לפני טביעתה. בולטת לעין צפיפות הנוסעים בכל הסיפונים.
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית משוטה, גלגלים צידיים
ציוני דרך עיקריים
מספנה John Litherbury Boatyard
הושקה 1863
תקופת הפעילות 1863–1865 (כשנתיים)
אחריתה טבעה לאחר פיצוץ הדוודים
מידות
מעמס 1,719 טון
אורך 87 מטר
רוחב 13 מטר
נתונים טכניים
גודל הצוות 85
מספר נוסעים כ-380 (בתור אוניית משא)
צורת הנעה קיטור
ציור של האונייה הבוערת

טביעתה של האונייה סולטנה התרחשה ב-1865 בנהר המיסיסיפי בעקבות פיצוץ במנועי הספינה. באירוע זה מצאו את מותם 1,169 נוסעים ונכון ל-2023 זהו עדיין האירוע הימי רב הנפגעים ביותר בארצות הברית. האירוע התרחש זמן קצר לפני סיום מלחמת האזרחים האמריקנית ורובם הגדול של הקורבנות השתייך לחיילי צבא הצפון ששוחררו ממחנות שבויים של צבא הקונפדרציה והיו בדרכם לביתם.

רקע

מתחילת ההיסטוריה של ארצות הברית שימש נהר המיסיסיפי נתיב תעבורה בין קנדה וצפון ארצות הברית לדרומה להובלת נוסעים וסחורות. אחד הדגמים הפופולרים בו נעשה שימוש בנהר היה אוניית משוטה בה מנוע קיטור מבוסס פחם הניע גלגל משוטים. אוניות מדגם זה נחלקו בין כאלו שצוידו בגלגל משוטים אחורי ובין כאלו שצוידו בגלגלי משוטים צידיים.

בניית האונייה

האונייה סולטנה נבנתה כאוניית משוטה צידית במספנת ג'ון לית'רברי (John Litherbury Boatyard) שבסינסינטי, אוהיו והושקה ב-3 בינואר 1863. האונייה, שנבנתה מעץ, יועדה במקור לשמש להובלת כותנה ובהתאם לכך הותאמה לשאת מספר מצומצם של אנשים בהיקף של כ-380 נוסעים וכ-85 אנשי צוות. את גלגלי המשוטים משני צידי האונייה הניעו 4 מנועי קיטור. מנועים אלו היו מדגם מתקדם, שפותח ב-1848, ואיפשרו יעילות תרמית גבוהה אולם דרשו תחזוקה תדירה יותר לניקוי הדוודים וצינורות הקיטור וכן השגחה קפדנית על מפלס המים כדי למנוע התכה של צנרת הברזל.

לאחר השקתה שימשה האונייה להובלת מטענים בין סנט לואיס לניו אורלינס אולם בגלל צורכי הצבא, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, היא שמשה לעיתים להובלת נוסעים בלבד כשבמקרים רבים הועמסה הספינה מעבר לקיבולת שלה.

טביעת האונייה

אירועים מקדימים

ב-13 באפריל 1865 יצאה סולטנה מנמל סנט לואיס תחת פיקודו של קפטן ג'יימס קס מייסון (Captain James Cass Mason) כשפניה לניו אורלינס. לאחר יומיים, ב-15 באפריל, בזמן ההפלגה הגיעו חדשות לאוזני צוות הספינה שהתייחסו לרצח אברהם לינקולן (15 באפריל) ולסיומה הקרוב של מלחמת האזרחים.

עם הגעתה של הספינה לנמל ויקסבורג (אנ'), מיסיסיפי קיבל מפקד הספינה, מייסון, הצעה מהמפקד המקומי בעיר לקחת בספינה חיילי צבא האיחוד ששוחררו ממחנה שבויים של צבא הקונפדרציה. בקשה זו לוותה בתמריץ כספי שהציעה הנהגת צבא הצפון לכל ספינה שתשיט את חיילי הצפון לביתם[1]. מייסון הסכים להשיט את החיילים המשוחררים לאחר שיחזור מניו אורלינס.

בדרכה חזרה מניו אורלינס לויקסבורג, לאיסוף המשוחררים, התגלתה דליפה באחד מארבעת הדוודים של הספינה ומהירותה הואטה. בהגיעה לויקסבורג נבדק הנזק והוערך שתיקונו יארך מספר ימים. מייסון, שחשש שיפסיד את הפרס על ההובלה, דרש מהצוות הטכני לבצע תיקון מאולתר מהיר ובמקביל התיר העמסת האונייה בחיילים. בניגוד למידע הראשוני שמסר המפקד המקומי על כ-1,400 אסירים משוחררים עלו על סולטנה בפועל כ-2,130 נוסעים כשמתוכם כ-1,950 אסירים משוחררים. כמו כן עלו על סיפון האונייה חיילים מצבא הדרום. עם מטען חורג זה ועם דוד שתוקן באלתור יצאה סולטנה ב-24 באפריל מנמל ויקסברג.

האונייה ששטה צפונה, כנגד הזרם, נאלצה להתמודד כנגד זרם חזק בנהר המיסיסיפי שנבע מגשמים חזקים במיוחד. ב-26 באפריל עגנה סולטנה בנמל ממפיס, טנסי שם פרקה סחורה וכ-200 מהנוסעים.

התפוצצות הדוודים

בשעה 02:00 ב-27 באפריל, כשסולטנה שייטה כ-11 ק"מ צפונית לממפיס התפוצץ אחד מארבעת הדוודים דבר שגרם למותם המיידי של כ-500 נוסעים. מייד לאחר מכן התפוצצו שני דוודים נוספים והרסו את חדר הפיקוד של האונייה ואת כל השוהים בו לרבות מפקד האונייה מייסון. הפיצוץ החזק קרע את הסיפון העליון וגרם לקריסת החלקים העליונים של האונייה לתוך הסיפונים התחתונים, שהיו גם הם מאוכלסים בצפיפות, ותוך זמן קצר הצית הפיצוץ את העץ ממנו נבנתה האונייה וכל הספינה החלה לבעור.

הנוסעים שנחלצו מהתופת קפצו למים ונאלצו להתמודד עם זרמים חזקים ומי הפשרת שלגים קרים ולאחר תקופת שבי ארוכה המצב המצב הפיזי של רבים מהם היה ירוד וחלק גדול מהניצולים טבעו.

פעולות ההצלה

האונייה הבוערת משכה תשומת לב של אוניות רבות ששייטו בנהר כך שהאונייה הראשונה הגיעה לזירת האסון תוך 30 דקות מהפיצוץ והחלה לאסוף ניצולים מהמים. חלק מהניצולים נסחפו דרומה עד נמל ממפיס שם נימשו על ידי אוניות שיצאו מנמל זה.

סופה של סולטנה

הספינה הבוערת, שאיבדה את יכולת ההיגוי שלה, נסחפה דרומה ובשעה 07:00 (5 שעות לאחר הפיצוץ) טבעה בחוף המערבי של הנהר בקרבת העיר מריון (אנ'), ארקנסו.

חללים וניצולים

חללים

לא נערכו רשימות מסודרות של העולים לספינה לכן אין מספר מדויק של הנספים באסון. לאורך השנים חקרו מספר ועדות את הנושא וכל ועדה נקבה מספר אחר. המחקר האחרון נקב במספר של 1,169 חללים. גופות החיילים שנמצאו נקברו תחילה במבצר פיקרינג (אנ') שבדרום ממפיס ולאחר שנה נחנך בממפיס בית קברות צבאי (אנ') והגופות הועברו לשם. גופות האזרחים הובאו לקבורה בבית הקברות האזרחי של ממפיס.

ניצולים

גם בנוגע לניצולים אין מספר מוסכם והמחקר האחרון נקב במספר של 961 ניצולים. למזלם של רבים מהניצולים הייתה ממפיס ערוכה מבחינה רפואית לאירוע כזה לאחר שצבא הצפון, שכבש אותה ב-1862, הפך אותה למרכז לוגיסטי ורפואי. מערך רפואי זה טיפל בכ-760 ניצולים וגרם לכך שרק 31 ניצולים נפטרו מהפציעות.

חקירת האירוע

הכשלים הטכניים

מספר ועדות חקרו את הגורמים לאסון. כל הוועדות הסכימו שהיקף ההרוגים הגדול נבע מכך שהאונייה הועמסה מעבר לקיבולת שלה בגלל בצע כסף של הקברניט מייסון לכן הן התרכזו בגורמים הטכניים שגרמו לפיצוץ. החוקרים הצביעו על שרשרת האירועים שלדעתם גרמו לאסון:

  • הזרמים החזקים גרמו לאונייה להיטלטל מצד לצד.
  • מערכת הזנת המים לדוודים תוכננה לא נכון והייתה משותפת לארבעת הדוודים ולכן תנודות האונייה גרמו כל פעם לירידת המפלס באחד מהדוודים הקיצוניים.
  • ירידת מפלס המים גרמה לחשיפת הדוד לאש ולחימום יתר.
  • חזרת המים בטלטול הבא גרמה למגע בין המים לבין המתכת הלוהטת דבר שגרם לעליית מהירה של לחץ הקיטור ולפיצוץ הצנרת והדוד הראשון.
  • הבנייה של הדודים בקרבה אחד לשני גרמה לפיצוץ המשני של הדוודים האחרים.

כמו כן הצביעו החוקרים על מספר נושאים בעייתיים נוספים:

  • השימוש במי הנהר המזוהמים גרם לשקיעת אבנית על גבי צנרת המים ולצמצום היכולת לקרר את הדוודים. תהליך שקיעת אבנית הואץ בגלל צפיפות יתר של צנרת המים בדוודים שנגרמה מתכנון לקוי[2].
  • אבנית זו לא נוקתה כמו שצריך במסגרת עבודות האחזקה.
  • התיקון המאולתר שנעשה בויקסברג יום לפני האירוע תרם גם הוא לפיצוץ.

העומס על האונייה

בנוסף להיבטים הטכניים נערכו חקירות מדוע הועמסה האונייה מעל ומעבר לקיבולת שלה. מעבר למייסון שנהרג, ראשון החשודים היה המפקד חיל המצב בויקסברג, קפטן רובן בנטון האצ' (Capt. Reuben Benton Hatch) שהגיע להסכם הכספי עם מייסון ודחף להעמסת מירב האנשים שניתן. האצ' סירב שלוש פעמים להופיע בפני ועדת חקירה לנושא האסון. בתחקיר על האצ' שערכה רשת PBS האמריקאית ב-2014 נחשף שהיה קצין חסר יכולת, רמאי ומושחת שהיטיב להתחבר לבעלי שררה שהגנו עליו[3]. האצ' נפטר ב-1871 מבלי שנתן דין וחשבון על מעשיו.

קצין נוסף שנחקר והואשם היה מפקד מחנה המעצר בו הוחזקו חיילי הצפון, קפטן פרדריק ספיד (Captain Frederic Speed). ספיד הואשם שהוא זה ששילח מעל 1,900 שבויים לנמל ויקסברג אך בסופו של דבר זוכה לאחר שהתקבלה טענתו שלא יצא כלל מתחומי מחנה המאסר ולכן לא ידע מה קורה הנמל.

גם קפטן ג'ורג' ויליאמס (Captain George Williams), שניתב מהמזח את העולים לאונייה, נחקר אך הצבא התנגד שיועמד למשפט.

בסופו של דבר אף אחד לא נשא באחריות לאירוע.

תאוריית החבלה

במשך השנים הועלו מספר תאוריות שהפיצוץ נגרם בגלל חבלה באונייה אולם אף אחת מטענות אלו לא הוכחה[4].

הנצחה

אנדרטאות

במספר ערים לאורך נהר המיסיסיפי הוצבו אנדרטאות לזכר הרוגי הספינה.

כנסי ניצולים

ב-1885, במלאת 20 שנה לאירוע החלו הניצולים מבין חיילי הצפון להיפגש אחת לשנה בעיר טולדו, אוהיו לאזכרה לחבריהם המתים. ב-1938 הלך לעולמו הניצול האחרון מצבא הצפון (טוראי ג'ורדן בר (Jordan Barr)) והמסורת נפסקה.

במקביל קיימו ניצולי צבא הדרום כנסי אזכרה משלהם שנערכו בעיר נוקסוויל, טנסי ונמשכו עד פטירתו של אחרון החיילים ב-1941 (טוראי צ'ארלס אלדריג' (Charles M. Eldridge)).

ב-1892, במלאת 27 שנה לטביעת האונייה, נערך כנס משותף של הניצולים.

גילוי הספינה

ב-1982 חקרה משלחת מדעית את השינויים שאירעו בערוץ המיסיסיפי לאחר טביעת האונייה והגיע למסקנה שמיקומם הנוכחי של שברי האונייה הוא בשדה סויה כ-3 ק"מ מערבית לערוצו הנוכחי של הנהר. בחפירות שנערכו בעומק 10 מטר התגלו שרידי עץ מפוייחים שמעריכים שהיו שייכים לאונייה.

מוזיאון

ב-2015, במלאת 150 שנה שטביעת סולטנה, נחנך, במריון, ארקנסו, מוזיאון לזכר האונייה. המוזיאון מציג ממצאים שונים מהאונייה ומחפצי האנשים שניצלו וכן מונה את שמות כל האנשים שהיו על האונייה ביום טביעתה[7].

באמנות

  • ב-2005 נחנך בעיר ויקסבורג ציור קיר של האמן רוברט דפורד (אנ') ושמו "סולטנה מפליגה מויקסבורג". הציור נתרם על ידי עמותת "בני ובנות יורדי הנהר" (אנ') ועמותת "צאצאי סולטנה"[8]
  • ב-2018 יצא לאקרנים בארצות הברית הסרט "לזכור את סולטנה" (בבימויים של מרק ומייק מרשל) שמגולל את סיפור האסון[9].

לקריאה נוספת

  • Hendricks, Nancy (2015). Terrible Swift Sword: Long Road to the Sultana. CreateSpace Independent Publishing Platform. ISBN 978-1507764688.
  • Thom, James Alexander (2015). Fire in the Water. Blue River Press. ISBN 978-1935628569.
  • Smith, Joe W. (2010) Sultana! J & M Printing. מסת"ב 978-1-931916-64-6. Illustrations by Linda L. Smith.
  • Bearss, Margie Riddle (Spring 1978). "Messenger of Lincoln Death Herself Doomed". The Lincoln Herald: 49–51.
  • Berry, Chester D. (2005) [1892]. Loss of the Sultana and Reminiscences of Survivors. University of Tennessee Press. ISBN 1-57233-372-3.
  • Bryant, William O. (1990). Cahaba Prison and the "Sultana" Disaster. University of Alabama Press. ISBN 0-8173-0468-1.
  • Elliott, Joseph Taylor (1913). The Sultana Disaster. E.J. Hecker. Indiana Historical Society Publications, v. 5, no. 3.
  • Hendricks, Nancy (2015). Terrible Swift Sword: Long Road to the Sultana. מסת"ב 978-1-5077-6468-8.
  • Huffman, Alan (2009). Sultana: Surviving the Civil War, Prison, and the Worst Maritime Disaster in American History. Collins. ISBN 978-0-06-147054-7.
  • Potter, Jerry O. (1992). The Sultana Tragedy: America's Greatest Maritime Disaster. Pelican Publishing. ISBN 0-88289-861-2.
  • Rule, G. E.; Rule, Deb. "The Sultana: A Case for Sabotage". North and South Magazine. 5 (1).
  • Salecker, Gene Eric (1996). Disaster on the Mississippi: the Sultana Explosion, April 27, 1865. Naval Institute Press. ISBN 1-55750-739-2.
  • Salecker, Gene Eric (במאי 2002). "A Tremendous Tumult and Uproar". America's Civil War. 15 (26). ISSN 1046-2899. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Walker, Sally M. (2017). Sinking the Sultana: A Civil War Story of Imprisonment, Greed, and a Doomed Journey Home. Candlewick. ISBN 978-0-7636-7755-8.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טביעתה של האונייה סולטנה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ לפי ההצעה ישולם למפקד הספינה 2.75$ לכל חייל ו-8$ לכל קצין
  2. ^ השימוש בדוודים בהם תוכננה צנרת המים באופן דומה הופסק לאחר שהדוודים, בשתי ספינות נוספות, התפוצצו זמן קצר לאחר הפיצוץ בסולטנה
  3. ^ האם הייתה חבלה בסולטנה ?, באתר pbs.org
  4. ^ החבלה בסולטנה, באתר civilwarstlouis.com
  5. ^ אתר ההנצחה במנספילד, אוהיו, באתר The Historical marker database
  6. ^ המונומנט בנוקסוויל, טנסי, באתר tennesseerivervalleygeotourism.org
  7. ^ אתר הבית של המוזיאון בארקנסו, באתר arkansasonline.com
  8. ^ ציור הקיר, באתר riverfrontmurals.com
  9. ^ על הסרט "לזכור את סולטנה", באתר filmthreat.com
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35555779טביעתה של האונייה סולטנה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טביעתה_של_האונייה_סולטנה&oldid=2215779"