טבח שאנגחאי
הטבח בשאנגחאי (ידוע גם בכינוי: טיהור 12 באפריל) היה דיכוי אלים של ארגוני המפלגה הקומוניסטית הסינית שהתרחש ב-12 באפריל 1927 בעיר שאנגחאי על ידי הכוחות הצבאיים של הגנרליסימו צ'יאנג קאי שק ופלגים שמרנים בקוומינטנג (המפלגה הלאומנית). בעקבות האירוע ביצעו גורמים לאומניים שמרניים, טיהור נרחב של קומוניסטים בכל האזורים הנתונים לשליטתם, ודיכוי אלים נוסף התרחש גם בגואנגג'ואו ובצ'אנגשו.[1] הטיהור הוביל לפיצול בין הפלגים הימניים והשמאלניים בקוומינטנג, כאשר צ'יאנג קאי-שק, מייצב את עצמו כמנהיג הפלג הימני שהתבסס על נאנג'ינג. בניגוד לפלג השמאל של הקוומינטנג המקורי, שהתבסס על הנהגת ווהאן.
ב־15 ביולי 1927 גירשה הממשלה בווהאן גם את הקומוניסטים משורותיה, ובכך הסתיימה למעשה הברית של ארבע השנים עם הקומינטרן והמפלגה הקומוניסטית הסינית. בשארית 1927 חוללה המפלגה הקומוניסטית הסינית כמה התקוממויות בניסיון להשיב לעצמה את כוחה הקודם, וסימנה בכך את ראשית מלחמת האזרחים הסינית. עם כישלונה של ההתקוממות של גואנגג'ואו, המפלגה הקומוניסטית הצטמצמה במידה רבה בהשפעתה, ולא הצליחה לפתוח במתקפה עירונית גדולה נוספת.[2]
רקע
שורשי טבח 12 באפריל, קשורים לברית של קוומינטנג עם ברית המועצות, שנוצרה ביוזמתו מייסד הקוומינטנג סון יאט-סן, לאחר דיונים עם הדיפלומט הסובייטי אדולף ז'ופה בינואר 1923. ברית זו כללה סיוע כספי וצבאי, ובואה של קבוצת יועצים פוליטיים וצבאיים סובייטים, בראשות מיכאיל בורודין. תנאי ברית המועצות לברית ולסיוע כללו שיתוף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית הסינית הקטנה. סון הסכים לתת לקומוניסטים להצטרף לקוומינטנג כאינדיבידואלים, אך שלל את הברית עמם או את השתתפותם כגוש מאורגן. בנוסף, הוא דרש שהקומוניסטים יתמכו באידאולוגיה המפלגתית של הקוומינטנג ויצייתו למשמעת המפלגתית. הפעילות הקומוניסטית בתוך הקוומינטנג, שלעיתים קרובות הייתה סמויה, גררה עד מהרה התנגדות בקרב חברי המפלגה הבולטים.[3] סכסוכים פנימיים בין מנהיגי השמאל והימין בקוומינטנג לגבי בעיית החברים הקומוניסטים, נמשכו עד למבצע ״המשלחת הצפונית״ שמטרתו הייתה לאחד מחדש את סין. בראש המבצע עמד צ'יאנג קאי-שק שייצג את הגישה השמרנית בקוומינטנג.
התוכניות ל״משלחת הצפונית״ מקורן היה ביוזמת סון יאט סאן. אחרי גירושו מהממשלה בבייג'ינג, ב־1920 הוא חזר והשתלט על חלקים מסוימים של פרובינציית גואנגדונג. מטרתו הייתה להרחיב את שליטתו על כל סין, בעיקר פקינג. אבל הוא נפטר מסרטן ב-1925. לאחר מותו, המשיכו מנהיגי הקוומינטנג לדחוף את התוכנית הצבאית שהוא יזם. הם טיהרו את הקומוניסטים של גואנגג'ואו ואת היועצים הסובייטים במהלך "מרד קנטון" ב-20 במאי 1926, והמבצע הצבאי החל ביוני. ההצלחות היו כבר בחודשים הראשונים של המבצע, הצבא של הקוומינטנג, זכה בשליטה על גואנגדונג ועל שטחים גדולים בחונאן, חוביי, ג'יאנגשי ופוג'יין.
עם גידול הסמכויות של הקוומינטנג וכוחו הצבאי, גבר המאבק על השליטה במנהיגות המפלגה. המפלגה הייתה מפוצלת בין המנהיגות השמרנית/ימנית בראשות צ'יאנג קאי שק, ובין המנהיגות השמאלנית. בינואר 1927 הצבא בפיקודו של צ'יאנג קאי שק תפס את העיר ווהאן והמשיך לתקוף את נאנצ'אנג, מנהיג הפלג השמאלי וואנג ג'ינג-ווי, ובעלי בריתו, יחד עם הקומוניסטים הסינים והיועצים הסובייטיים, העבירו את מושבה של הממשלה הלאומית מגואנגזו לווהאן. ב־1 במרץ הממשלה הלאומנית חידשה את הוועדה הצבאית והעמידה את צ'יאנג תחת סמכותה, תוך שהיא מתכננת בחשאי לעצור אותו. צ'יאנג גילה את המזימה, שכנראה הובילה להחלטתו לטהר את הקוומינטנג.[4]
בתגובה על ההתקדמות של הצבא הלאומני, הקומוניסטים בשאנגחאי החלו לתכנן התקוממויות נגד המצביאים הצבאיים ששלטו בעיר. ב-21–22 במרץ פתחו אנשי הקוומינטנג והאיגודים הקומוניסטים, בראשות ג'ואו אנלאי וצ'ן דוקסיו, בהתקוממות מזוינת בשאנגחאי, והביסו את כוחות לוחמי ז'ילי (חבורה של מצביאים צבאיים). פועלי האיגודים כבשו ושלטו בשאנגחאי העירונית, למעט אזורי התיישבות בינלאומית שאנגחאי, לפני שהגיעו יחידות צבא בראשות האלוף באי צ'ונגשי והגנרל לי זונגרן.
לאחר תקרית נאנקינג, שבה הותקפו ונבזזו הזרים בנאנג'ינג, אנשי הפלג הימני של הקוומינטנג נבהלו מהתעצמות ההשפעה הקומוניסטית, בעוד אלה המשיכו לארגן הפגנות של סטודנטים המוניים מדי יום, במטרה להחזיר את המובלעות הבינלאומיות בשאנגחאי לשליטה סינית.[5] ב־2 באפריל קבעה ועדת הפיקוח המרכזית של הקוומינטנג בראשותו של הקנצלר לשעבר של אוניברסיטת פקין, צ'אי יואנפיי, כי פעולות הקומוניסטים מנוגדות לאינטרס הלאומי של סין, והצביעו פה אחד לטהר את הקומוניסטים מן המפלגה.[6]
טיהור
ב-5 באפריל הגיע וואג ג'ינג-וויי לשאנגחאי מחו"ל ונפגש עם מנהיג הקומוניסטים צ'ן דו-שיו. לאחר פגישתם הם פרסמו הצהרה משותפת המאשרת את עיקרון שיתוף הפעולה בין הקוומינטנג לבין המפלגה הקומוניסטית, למרות בקשות דחופות מצ'יאנג לחסל את ההשפעה הקומוניסטית. כאשר וואנג עזב את שאנגחאי למחרת, צ'יאנג ביקש ממנהיג "הכנופיה הירוקה" דו יו-שינג ומנהיגי כנופיות אחרים בשאנגחאי להקים איגוד יריב שיתנגד לארגוני העובדים שבשליטת הקומוניסטים, ועשה הכנות אחרונות לטיהור חברי הקוומינטנג.
ב-9 באפריל הכריז צ'יאנג על משטר צבאי בשאנגחאי, וועדת הפיקוח המרכזית פרסמה את הצהרת ההגנה על המפלגה, והוקיעה את מדיניות שיתוף הפעולה של ממשלת הלאומנים של ווהאן עם המפלגה הקומוניסטית הסינית. ב־11 באפריל הוציא צ'יאנג פקודה סודית לכל המחוזות הנתונים לשליטת כוחותיו שיפעלו לטהר את הקומוניסטים מן הקוומינטנג.
לפני עלות השחר ב-12 באפריל, חברי הכנופיה החלו לתקוף את הרבעים שבשליטת עובדי האיגודים, כולל זאביי, נאנשי ופודונג. על פי צו חירום הורה צ'יאנג לארמייה ה-26 לפרק את המיליציות של הפועלים מנשקם. כתוצאה מכך נהרגו ונפצעו למעלה מ-300 בני אדם. אנשי האיגודים המקצועיים ארגנו אספה המונית שגינתה את צ'יאנג קאי שק ב־13 באפריל. אלפי פועלים וסטודנטים הלכו למחות למפקדה של הדיוויזיה השנייה, בארמייה ה-26. החיילים פתחו באש, הרגו 100 ופצעו רבים נוספים. צ'יאנג פיזר את הממשלה הזמנית של שאנגחאי, איגודים מקצועיים וכל שאר הארגונים שהיו תחת שליטה קומוניסטית, וארגן מחדש איגודים נאמנים קוומינטנג ובשליטתו של דו יו-שינג. כמה מקורות אומרים כי למעלה מ-1,000 קומוניסטים נעצרו, כ-300 הוצאו להורג, ויותר מ-5,000 נעדרו; אחרים טוענים כי 5,000 - 10,000 נהרגו.[7] כמה מפקדים של צבא המהפכה הלאומי, בעלי רקע קומוניסטי, בוגרי האקדמיה הצבאית של וומפואה, שמרו את אהדתם לקומוניסטים ולא נעצרו, ורבים החליפו את נאמנותם לאחר תחילת מלחמת האזרחים הסינית ועברו לצד הקומוניסטי.[8]
תוצאות ומשמעות
מיד אחרי הטבח 39 חברים בוועדה המרכזית של הקוומינטנג בווהאן, גינו בפומבי את צ'יאנג קאי שק כבוגד במטרות של המייסד סאן יאט-סן, בהם אלמנתו של המייסד, סונג צ'ינג-לינג. כתגובה ב־18 באפריל, צ'יאנג יצר ממשלה לאומנית חדשה בנאנג'ינג כדי להתחרות בממשלה הסובלנית לקומוניסטים בוושאן בשליטת וואנג ג'ינגוויי. הטיהורים הביאו לממשלת נאנג'ינג תמיכה מהצבא הלאומני, וכן ממעמד הסוחרים הסיני ואנשי עסקים זרים.[9]
שתי הממשלות המתחרות של הקוומינטנג, הידועות בשם ״פיצול נינג-אן״ (נאנג'ינג, וו-אן), לא התקיימו לאורך זמן. במאי 1927 הותקפו שוב הקומוניסטים באזור ווהאן על ידי גנרלים לאומניים.[10] ב־1 ביוני שלח סטלין מברק לקומוניסטים בווהאן, וקרא לגיוס צבא של פועלים ואיכרים. הדבר הפחיד את וואנג ג'ינגוויי, שהחליט לנטוש את הקומוניסטים ולחבור לצ'יאנג קאי שק.
יותר מ-10,000 קומוניסטים נעצרו והוצאו להורג בתוך 20 ימים באזורים שונים בסין. ברית המועצות ביטלה את שיתוף הפעולה שלה עם הקוומינטנג, בעוד וואנג, שחשש מנקמה כאוהד הקומוניסטים, נמלט לאירופה. ממשלת ווהאן הלאומנית התפרקה במהרה, והותירה את צ'יאנג כמנהיג הלגיטימי היחיד של הקוומינטנג. בשנים שלאחר אפריל 1927, 300,000 בני אדם נהרגו ברחבי סין בשלוש שנות לחימה נגד הקומוניסטים, כולל תינוקות ונשים שנמכרו.[11]
התוצאות בצד הקומוניסטי היו שונות: צ'ן דוקסיו ויועציו הסובייטים, שקידמו את שיתוף הפעולה עם הקוומינטנג, איבדו את תפקידי ההנהגה שלהם. צ'ן הואשם אישית, נאלץ להתפטר מהנהגת המפלגה, אבל היא לא שינתה את מדיניותה באופן בסיסי. הקומוניסטים המשיכו לתכנן התקוממויות של פועלים ומהפכות באזורים העירוניים.
הקרבות הראשונים של מלחמת האזרחים הסינית שנמשכה עשר שנים, החלו עם התקוממות קומוניסטית חמושה בצ'אנגשו, שאנטו, נאנצ'אנג וגואנגג'ואו. במהלך ההתקוממות נאנצ'אנג בחודש אוגוסט, כוחות קומוניסטים בפיקודו של ז'ו דה הובסו ונמלטו מכוחות הקוומינטנג ונסוגו להרי ג'יאנגשי המערבי. בספטמבר הוביל מאו צה-טונג צבא איכרים קטן במה שקרוי "מרד הסתיו" במחוז חונאן. גם במהלך זה הם הובסו על ידי כוחות קוומינטנג והניצולים נסוגו לג'יאנגשי, ויצרו את המרכיבים הראשונים של מה שיהפוך ל"צבא השחרור של העם". כאשר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית נאלץ לברוח משאנגחאי ב־1933, הקים מאו מחוזות סובייטיים מבוססי איכרים בג'יאנגשי והונאן, והפך את בסיס התמיכה של המפלגה הקומוניסטית מתמיכת הפרולטריון העירוני, לתמיכת האזורים הכפריים שבהם תתנהל מלחמת העם.
ביוני 1928 כבש הצבא הלאומני את עיר הבירה בבייג'ינג, מהלך שהוביל לאיחודה לכאורה של סין ולהכרה עולמית בקוומינטנג בראשות צ'יאנג קאי שק כממשלה החוקית של הרפובליקה.[12]
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Wilbur, C. Martin (1983). The nationalist revolution in China, 1923–1928. Cambridge University Press.
- ^ Wilbur, C. Martin (1983). The nationalist revolution in China, 1923–1928. Cambridge University Press., p. 170
- ^ Wilbur, C. Martin (1983). The nationalist revolution in China, 1923–1928. Cambridge University Press., pp. 180-181
- ^ Chang Kuo-t'ao, The rise of the Chinese Communist Party: 1928–1938, p. 581
- ^ Elizabeth, J. Perry (April 11, 2003). "The Fate of Revolutionary Militias in China". Hobart and William Smith Colleges. Retrieved November 25, 2006.
- ^ Chen Lifu, Columbia interviews, part 1, p. 29.
- ^ Ryan, Tom (2016). Purnell, Ingrid; Plozza, Shivaun, eds. China Rising: The Revolutionary Experience. Collingwood: History Teachers' Association of Victoria. p. 77
- ^ Chang, Jung; Halliday, Jon (2005). Mao, The Unknown Story. New York: Random House. מסת"ב 0-224-07126-2
- ^ Jowett, Philip S. (2013). China's Wars. Rousing the Dragon 1894–1949. Oxford: Osprey Publishing, pp. 158-159
- ^ Harrison, James Pinckney (1972). The Long March to Power — a History of the Chinese Communist Party, 1921-72. Macmillan. pp. 108–110
- ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006
- ^ Patricia Stranahan (1994). "The Shanghai Labor Movement, 1927–1931". East Asian Working Paper Series on Language and Politics in Modern China. Archived from the original on October 24, 2006. Retrieved November 25, 2006.
29773826טבח שאנגחאי