טאבו (סוציולוגיה)
טַאבּוּ (מפולינזית "טאפו" = המסומן, הלא רגיל, הלא ניתן למגע) או איסור חברתי, תרבותי או דתי. בעיקר כנגד שמות, חפצים, פעולות, אנשים ונושאי שיחה מסוימים, אשר נחשבים כלא-תקינים בחברה או בתרבות מסוימת. מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב.
מקור המילה
מקור המונח באי טהיטי, אליו הגיע ג'יימס קוק במסעותיו, במחצית השנייה של המאה ה-18. ג'יימס קוק נתקל שם במונח טאפו בהקשר לאיסור שהוטל על נשים לאכול בנוכחות גברים שהיה נהוג באי. בקרב ילידי פולינזיה שימש המונח לציון חפצים, מעשים, יישים רוחניים ובני אדם שהם אסורים במגע, בעשיה או בשימוש על פי מנהג או מטעמים דתיים-מאגיים. בדומה למקור זה, למילה טאבו יש מקור נוסף מאזור האוקיינוס השקט, והוא מהאי איווקי (Eueiki) וקשור לפולחן צמח הקאבה. המקור בשפה הוא דו-ערכי והוא קדוש וטמא בו זמנית. אצל עמים פולינזיים שונים היה הטאבו מוטל על ידי כהן מקומי, והוא יכול היה להיות מוטל על כל דבר. הטלת טאבו הפכה את מושא ההטלה לטמא. הטלת טאבו נעשתה הן מסיבות דתיות-אמוניות (כגון טאבו שהוטל על קברים), והן מסיבות מעשיות - דרך משל, אם כתוצאה מדיג מופרז הייתה סכנה שכל הדגים באזור יושמדו ולא יהיה יותר מה לדוג, היה הכהן מטיל טאבו על דגים.
כיום
כיום קיבל המושג "טאבו" משמעות משנית: טאבו פירושו עניין שקיימת הסכמה כללית שלא לעסוק בו. ככל הנראה, לא קיים טאבו אוניברסלי, עם זאת, קיימים כמה נושאים שהם טאבו במרבית החברות. לעיתים הטאבו נשאר גם לאחר שפג תוקפה של הסיבה הראשונית להיווצרותו. מהסיבה הזאת, יש טיעונים כי אפשר לחשוף את ההיסטוריה של תרבויות שונות על פי נושאי הטאבו שלהם, בהיעדר אמצעים אחרים.
זיגמונד פרויד קישר את הטאבו בספרו לתפיסה הפסיכואנליטית ואיסורים חברתיים הקשורים לגילוי עריות המצויים בתרבויות רבות.
