חרס הדרייני
חרס הדרייני[1] בלשון התלמוד, הוא חרס שספג יין והיה בשימוש חיילי צבאו של אדריאנוס קיסר, להפקה חוזרת של יין מהחרס, בעת הימצאם במסעות רחוקים ברחבי הקיסרות הרומית[2]. החרס ליין נוצר על ידי שבירתו לשברים של כד שהכיל קודם לכן יין, וחלוקת השברים לחיילים הרומאים. כאשר שברי החרס הושרו במים הופק מהם יין מעולה. ההלכה אוסרת שימוש בחרס היין מטעמי הנאה ואפילו אינה מתירה שימוש בשבר החרס לצורך יצוב מיטה או שולחן.
שיטת ההכנה
מסכת עבודה זרה[3] בתלמוד הבבלי מספרת לנו על השיטה המיוחדת שהייתה נהוגה בתקופה הרומאית להפקת שברי החרס ספוגים ביין (כעין תרכיז). שלבי הכנתו של החרס ההדרייני:
- נטעו גפנים על אדמה שלא עובדה מעולם.
- את היין שהופק מהכרם אחסנו בחביות חדשות לבנות.
- שברו את החביות לחרסים קטנים.
- חתיכות החרס חולקו לחיילים לקראת יציאתם למסעות.
- כאשר החיילים ביקשו לשתות יין, הם השרו את חתיכות החרס במים וקבלו נוזל של יין בטעם המקורי.
הגמרא מציינת כי גם לאחר שלוש פעמים שהחרס הושרה במים, התקבל עדיין יין שטעמו כמו היין הרגיל.
להלן שלבי ייצור החרס בלשון הגמרא עם פרוש רש"י והבהרות הרב עדין אבן ישראל בסוגריים:
וחרס הדרייני: מאי הדרייני אמר רב יהודה אמר שמואל חרס של הדריינוס קיסר (כשיוצא בגייסות מוליכן עמו) כי אתא (כאשר בא) רב דימי (מארץ ישראל) אמר: קרקע בתולה הייתה שלא עבדה אדם מעולם, עבדה ונטעה, (והיה כל כוחה קיים והוציאתו ביין זה ונעשה חזק) ורמי ליה לחמרא (והיו מניחים את היין מהגפנים הללו) בגולפי (בכלי חרס) חיורי (חדשים שהיו לבנים) ומייצי להו לחמרייהו (והיו הכדים מוצצים את היין) ומתברו להו בחספי (ואז היו שוברים אותם לחרסים) ודרו בהדייהו (והרומאים היו נושאים עימהם) וכל היכא דמטו (וכל מקום שהגיעו) תרו להו (שרו אותם במים) ושתו א"ר יהושע בן לוי וראשון שלנו כשלישי שלהן (לאחר שהיה שרוי החרס ג' פעמים במים היה מתקבל יין משובח כיין שלנו). (וחרסים אלה היו אסורין בהנאה בשל היין הספוג בהן)
איבעיא להו (נשאלה השאלה) מהו לסמוך בהן (האם מותר ליהנות מחרסים אלה) כרעי המטה רוצה בקיומו על ידי ד"א (ישראל רוצה בקיומו של יין נסך לא בשבילו אלא בשביל החרס ולסמיכת כרעי המיטה) שרי (מותר) או אסור ת"ש (בוא ושמע) דר"א ורבי יוחנן, חד אסר (אסר) וחד שרי (התיר), והלכתא כמאן דאסר (וההלכה היא לפי זה שאסר).
— התלמוד הבבלי, מסכת עבודה זרה, דף לב,א'
אסור בהנאה
סיכום הדיון בתלמוד היה כי היין שנוצר מחרס הדרייני, אסור אפילו בהנאה. כך נאסר להשתמש בחרס אפילו כדי להביא ליציבות המיטה, באמצעות הנחת החרס בין רגלי המיטה לבין הרצפה. המיטה שימשה בימי קדם גם בתור שולחן לסעודה.
ומסכם את ההלכה התלמוד הירושלמי:
תמן תנינן אלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנייה היין והחומץ של גוים שהיה מתחילתו יין וחרס הדרייני. רבי זעירה בשם רבי ירמיה רבי מאיר היא דתני חרס הדרייני אסור ואיסורו איסור הנייה.
— התלמוד הירושלמי, מסכת ערלה, דף יז', ב' פרק ג' הלכה א' גמרא
השולחן ערוך פסק כדברי המשנה[4]: חרס דרייני אסור בהנאה. וכתב הש"ך שאסור לסמוך בו כרעי המיטה, וכל שכן להניח בו דבר.
הערות שוליים
- ^ למרות הכתיב המודרני אדריאנוס, שם החרס אינו "אדריאני" אלא "הדרייני", כיוון שכך הוא מכונה במפורש בתלמוד.
- ^ אדריאנוס קיסר היה במסעות ברחבי הקיסרות הרומית כמחצית מתקופת כהונתו
- ^ פרק שני אין מעמידין דף ל"ב, א'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קכ"ג, סעיף י"ג.
