חמודה איש-שלום
| פעילות בולטת | מנהיגת ארגון האחים והאחיות |
|---|---|
| בן זוג | אברהם מר-חיים |
חמודה איש-שלום (לאחר נישואיה "מר חיים" 1921–2010) הייתה מנהיגת ארגון האחים והאחיות, פעילה למען זכויות העובד בהסתדרות העובדים, חברת הנהלת ארגון האחיות הבינלאומי (אנ') (ICN), יו"ר וועדת הביקורת המרכזית של ההסתדרות, חברה בוועדת מבקר ההסתדרות, ובעלת אות 'יקירת ההסתדרות'.
ביוגרפיה
חמודה איש-שלום נולדה ב-1921 בירושלים, דור רביעי לבני ירושלים. בתם הבכורה של אסתר (לבית רבינוביץ) ומרדכי איש-שלום.
אמה, אסתר רבינוביץ, הייתה בין הגננות הראשונות בירושלים, בוגרת הקורס הראשון בבית הספר לגננות, 1912[1] ועבדה בגן העברי הראשון של הגננת חסיה סוקניק[2].
בהיות אביה מנהל הסניף העיקרי של חברת הפניקס, וינה בישראל שמושבו בתל אביב, עברה המשפחה מירושלים לתל אביב בשנת 1922, שם למדה בבית הספר היסודי 'גאולה', למדה נגינה ובלט אצל רינה הורנזטיין, והייתה פעילה בתנועת הצופים שבט 'קהילה'. לימודי התיכון היו בגימנסיה 'הרצליה', מחזור כ"ז, תחת ניהולם של הא' מוסינזון ובוגרשוב, יחד עם חבריה לובה אליאב, הסופר משה שמיר, מנהל בית הספר - שמואל שמעוני, השחקנית בתיה לנצט ואחרים. בין המורים היו ד"ר ברוך בן יהודה, דוד שמעוני ודבורה סירני.
במסגרת לימודי התיכון, בגיל 15, השתייכה, כמו רבים מחבריה, לארגון 'ההגנה'. ההכשרה כללה קורס איתות, קורס קשר, עזרה ראשונה וקורס חברוֹת[3]. התפקיד המעשי כלל החבאת נשק על גופן של הנערות, וליווי בחורים שעסקו בסיורי אבטחה במקומות הבילוי וריכוז ציבור.
המשך לימודיה היה בבית הספר לאחיות 'הדסה', על הר הצופים, בשנים 1940-1943, בניהולה של הגב' שולמית קנטור. הלימודים היו בתנאי פנימיה, וניסיון העבודה נעשה במחלקות בית החולים. לאחר זמן הוכשרה בקורס על בסיסי בן שנתיים לאחות בריאות הציבור.
בשנת 1945 נפטרה אחותה הצעירה והיחידה, תחיה איש-שלום, לאחר מחלה חשוכת מרפא.
בשנת 1946 נישאה לבעלה אברהם מר-חיים, איתו חיה 55 שנים, עד לפטירתו, ולהם בן ובת.
בימי מלחמת העצמאות עברה המשפחה להתגורר בתל אביב.
מנהיגת ארגון האחים והאחיות
עם הכשרתה כאחות בריאות הציבור, עבדה חמודה איש-שלום בכפר סלמה ושכונת מנשייה, על גבול ת"א ויפו. בגבור העלייה, לאחר קום המדינה, עיקר העיסוק היה בהנחיית האוכלוסייה שזה עתה הגיעה לארץ בגידול ילדים, שמירת תברואה, תזונה נכונה והגשת עזרה סוציאלית והומניטרית.
איש-שלום הוזמנה בשנת 1956 לעמוד בראש ארגון האחיות בת"א, במועצת פועלי ת"א. שמונה שנים נשאה את תפקידה זה, שכלל טיפול בצד המקצועי של הסיעוד, בדאגה לתשלום משכורות לאחיות, דאגה לתנאי עבודה ראויים, קשר עם בתי החולים הציבוריים והפרטיים (אסותא, בי"ח ליכטנשטטר/רעות, בי"ח עין-גדי", ואחרים) במרחב העירוני. התפקיד כלל טיפול בנושאי תרבות והשכלה: ארגון ימי עיון[4], סמינרים בני שבוע ימים (באוהלו, בית יציב, ובמקומות אחרים), קורסי לימוד והדרכה, לימודי תעודה כמו לימודי פסיכולוגיה, סוציולוגיה באוניברסיטה באבו כביר (טרם הועברה לרמת אביב, ולפני הכשרה אקדמאית למקצוע הסיעוד) והשתלמויות מקצועיות.
באוקטובר 1965 נבחרה לתפקיד מזכ"ל הארגון הארצי של האחיות[5], והתחילה לעבוד בוועד הפועל של ההסתדרות כמזכ"ל הארגון עד לשנת 1974. העבודה הייתה עם מזכירות פעילה בעלת מבנה פוליטי, נציגי המפלגות השונות. בתקופה זו שונה שם הארגון, ראשית ל'איגוד', ואחר כך ל'הסתדרות האחים והאחיות', שמנתה 16,000 אחיות. הסתדרות האחים והאחיות בישראל איגדה בתוכה את האחים והאחיות העובדים במוסדות הבריאות במדינת ישראל, במסגרת ייצוגית של שלוש החטיבות: אחיות בתי החולים, אחיות הקהילה ואחיות בריאות הציבור. בין האתגרים שנדרש טיפול בהם, היה הצורך בהחזרת אחיות רבות (40%) למעגל העבודה. נדרשו קורסי השתלמות, עדכון מקצועי ומשרות חלקיות לאלו שמבקשים זאת[6].
איש-שלום תמכה בעשרות וועדי אחיות שונים ברחבי הארץ, ובאופן פרטני באחיות שזקוקות היו להגנת ההסתדרות. דיונים רבים שנערכו בין המעסיקים במשק (קופ"ח, משרד הבריאות, השרות העירוני) לבין הסתדרות האחיות בראשותה, העלו לקדמת הבמה הציבורית והתקשורתית את הצורך ברפורמה מקצועית בעלת תגמול הוגן ותנאי עבודה נסבלים נוכח עומס העבודה ההולך ומתגבר. ההתדיינות הנמשכת והתערבות האוצר, משרד העבודה, והאיגוד המקצועי מאידך הביאו לשביתה כללית של האחיות בישראל למשך חמישה ימים, בחודש יולי 1970, בניצוחה של איש-שלום[7]. בין הישגי השביתה, הייתה היענות לשינוי תנאי העבודה - משמרות קוצרו, עם פיצוי גבוה יותר. השכר עלה. הוקמו וועדות משותפות עם קופ"ח ומשרד הבריאות.
אתגר חשוב ניצב בפני הסתדרות האחיות בתקופת כהונתה, והוא העלאת קרנו של מקצוע הסיעוד, ומיצוב מעמדו הפרופסיונאלי. החל אז תהליך האקדמיזציה של הסיעוד. בשנת 1968 נוסד החוג לסיעוד באוניברסיטת ת"א, שחמודה עסקה בארגונו יחד עם פרופ' רבקה ברגמן והאחות הראשית של משרד הבריאות – גב' חסיה גור אריה. החוג היה מיועד לאחיות מוסמכות, שסיימו לימודיהן.
בעזרת מר אליעזר פרי, מנהל עם עובד, לימים מנהל קופ"ח, הוצאה סדרת ספרי סיעוד, הוצאת 'הספרייה לאחיות' של הוצאת עם עובד, במסגרתה התפרסמו חמישה ספרים מתורגמים ממיטב הספרות המקצועית הבין-לאומית[8][9].
בתוקף מעמדה הנהולי, ערכה חמודה איש-שלום את הבטאון הרבעוני "האחות בישראל", ובו עדכון מהנעשה בוועדות השונות לשמירת זכויות האחות, לעדכון שכרן, תנאי עבודתן, וכן מאמרים מקצועיים מקני ידע סיעודי.
תפקידים בארגון הבריאות הבין-לאומי
איש-שלום השתתפה וייצגה את אחיות ישראל בכינוסים וקונגרסים בין לאומיים[10] של הארגון העולמי של האחיות -
International Council of Nurses, ICN, ונבחרה לאחת מתוך עשרה חברים היושבים ב ICN Board of Directors - הנהלת הארגון הבין-לאומי - שהתכנסה לעיתים מזומנות בז'נבה, בון וסינגפור. איש-שלום נבחרה לשתי קדנציות בהנהלה עולמית זו, וזכתה לשבחים רבים.
תפקידים בהסתדרות הכללית
בשנת 1974 נבחרה לוועדת הביקורת המרכזית של ההסתדרות[11], והחל משנת 1983 הייתה איש-שלום יו"ר הוועדה, שהייתה למעשה בית הדין העליון של ההסתדרות, בו דנו בהכרעות דיני עבודה כבדות משקל מאלו בערכאות מחוזיות. (בוועדת הביקורת המרכזית פתרו בעיות שחייבו את המעסיק ההסתדרותי). בכל דיון ישבו שלושה שופטים, ומי מהצדדים שרצה נעזר גם בעו"ד.
החל משנת 1986, לאחר פרישתה מראשות וועדת הביקורת המרכזית, הייתה חברה בוועדת 'מבקר ההסתדרות'.
בשנת 1999 קיבלה חמודה איש-שלום את אות 'יקיר ההסתדרות' על תרומתה לחברת העובדים.
קישורים חיצוניים
- דב גולדשטיין, האשה אשר על השביתה, מעריב, 10 ביולי 1970
- Who's who in the world, 1978-1979 pp 609
הערות שוליים
- ^ רובין-שחורי צ', מפי עוללים ויונקים יסדת עוז – כיצד תרמו ילדי הגן בירושלים להפצת הלשון העברית, הד האולפן החדש, גיליון 102, 2014, עמ 143-135'
- ^ תיק אסתר רבינוביץ, הארכיון לחינוך יהודי בישראל, 2942 /5.61,
- ^ עירוני-אברהמי ח', אלמוניות בחאקי', הוצאת מילֹא, 1989, עמ' 137-141
- ^ יום האחות צויין בעצרת חג, הבוקר, 17 בינואר 1960
מלגות עירוניות לאחיות מצטיינות, למרחב, 3 בינואר 1962 - ^ חמודה איש שלום - מזכירת האיגוד הארצי של האחיות, דבר, 1 באוקטובר 1965
- ^ רעיה נבו, הן משתתפות לראשנה בוועידת ההסתדרות, דבר, 11 בדצמבר 1969
- ^ דב גולדשטיין, האשה אשר על השביתה, מעריב, 10 ביולי 1970
- ^ הנדרסון ו' מהותו של הסיעוד, ספריה לאחיות עם עובד 1966
- ^ קרון ת', ניהול הטיפול בחולה, ספריה לאחיות ספריית עם עובד, 1971
- ^ 1965-פרנקפורט; 1969 – אירלנד; 1973- מקסיקו;1977- יפן
- ^ דבר, 31.5.1974, עמ' 18
