חיל הספר

חיל הסְפָר היה גוף ביטחוני דמוי ז'נדרמריה, שהוקם בישראל עם קום המדינה והיה אמור להיות מופקד על שמירה וביטחון באזורים שמחוץ לערים ובאזור הגבול ("סְפָר^[1]"). המשטרה, לעומתו, הייתה אמורה רק לעסוק בפענוח פשיעה ובמניעתה. הגוף הוקם ב-1949 ופעל עד 1951 כיחידה עצמאית בצה"ל, אז הפך לחלק מן המשטרה. ב-1953 שונה שמו למשמר הגבול.

במובן מסוים, "חיל הספר" היה אמור להוות המשך של ארגון השומר והפועלים במסגרתו היו אמורים, בדומה לשוטרים אך בניגוד לצבא הסדיר, להיות אנשי מקצוע. ראשוני חיל הספר היו אמורים להיות מגויסים משורות אנשי משטרת המנדט. בתקופת המנדט היה "חיל הספר העבר-ירדני" (שבו חיילים מקומיים, יהודים וערביים) מופקד על השמירה על הסדר הציבורי והגבולות של המנדט.

באוקטובר 1949 יזמה ועדה בראשות האלוף דוד שאלתיאל, המפכ"ל ושר הביטחון את הקמת חיל הספר, להתמודדות עם חדירות גבול שמהן סבלה מדינת ישראל בראשית דרכה. שאלתיאל מונה למפקד החיל ואילו את ההקמה בפועל הוביל גיורא שנאן. שנאן פיקד בתחילה על הגדוד היחיד בו, ומאוחר יותר על החיל כולו.

כחלק מהניסיון לגבש "גאווה יחידה" בין המגויסים, הוחלט להתיר להם לחבוש "כובע אוסטרלי" (הייתה גם הצעה להפוך את החיל לחיל פרשים). לחיל יגויסו גם "בני מיעוטים" אשר יהיו מעוניינים בכך.

בעיות ארגון, תקצוב וכוח אדם גרמו לכך שלא כל התוכניות לגבי תפקודו של חיל הספר יצאו לפועל. ב-1950 החליט דוד בן-גוריון בעצה אחת עם שאלתיאל להכפיף את הכוח למשטרה. באפריל 1953, לאחר שחדל לתפקד כגוף עצמאי, שונה גם שמו בהתאם ל"משמר הגבול".