חבורת עבדת
חבורת עבדת היא חבורה גאולוגית בארץ ישראל שהוגדרה באזור עבדת על ידי עזרא זילברמן בשנת 1989. החבורה מכונה בעבודות קודמות על ידי זלצמן, (1964) וגולני, (1961) "הקבוצה הגירית" או"הקבוצה האאוקנית".[1]
הסלעים המרכיבים את חבורת עבדת הם: גיר וקירטון. הסלעים משתנים, הן בחתך אנכי והן במרחב, מגיר קשה עד גיר קירטוני ועד לקירטון. גיל החבורה הוא אאוקן.
חבורת עבדת מונחת על חבורת הר הצופים. סלעי החבורה שקעו בסביבה ימית ולכן מכילים מאובנים ימיים. מעליהם מופיע רצף של חולות וחלוקים ששקעו באגמים ובנחלים, כלומר בסביבה יבשתית.
חבורת עבדת בונה את קער שכם וסלעיה שולטים במחצית המזרחית של גיליון המפה טופוגרפית של שכם.
הגדרת החבורה
בתקופת האאוקן היו שני אירועי הצפה בנגב, האחד באאוקן התחתון ורוב האאוקן התיכון והשני באאוקן העליון. במהלך שתי הצפות אלו הורבדו סלעי הנגב. בעקבות תהליכי סחיפה שבמהלכם נסחפו סלעי האאוקן העליון שכיסו את רמת ברנע נחשפו מבני חבורת עבדת המהווים היום גג רמה זו. באזור הר חמרן ורמת ברנע נחשף חתך מלא של יחידות הסלע ששקעו בתקופת האאוקן. בהר חמרן ניתן לראות את בסיס חבורת עבדת מן האאוקן התחתון ובהר חורשה ניתן לראות את תצורת הר עקרב מן האאוקן המאוחר.
כמאגר מים
שכבת סלעי הקירטון של חבורת עבדת מגיל האאוקן משתרעים על שטח נרחב בשפלה הדרומית ובצפון מערב הנגב[2]. מקצתם נחשפים על פני השטח (במזרח) ומקצתם מכוסים בשכבות סלע צעירות יותר (במערב). בתוך סלעי הקירטון משולבות שכבות של גיר ומעט שכבות צור דקיקות. העובי המקסימלי של סלעי חבורת עבדת מגיע ל-30 מ'.
אקוות האאוקן מכילה מים מועטים, והמילוי החוזר ממוצע מוערך ב-15-10 מטר מעוקב לשנייה. האקווה מכילה כמות מים זעומה למרות השתרעותה הגאוגרפית הרחבה, וזאת משלוש סיבות :
- הגשמים באזור מועטים.
- קשה למים לחלחל לתוך האקווה בשל תכונותיה ההידראוליות הגרועות.
- האידוי והנגר העילי גדולים יחסית.
בשומרון
חבורת עבדת מתבטאת בהרי השומרון בסלעי גיר וקירטון עם מעט צור וקוורצוליט מגיל האאוקן בעובי כולל של כ-350 מטר, וכמו כן בהרי הגלבוע בעובי גדול יותר של כ-600 מטר. הסלעים מכילים מאובנים, בעיקר מיקרוסקופיים, המעידים על הרבדה בים רדוד.
מחשופי החבורה מרוכזים בשני גושים גדולים משני צידי קמר הפריעה: האחד, מזרחי בקער הסרטבה והשני, מערבי, בקער שכם ובקער גלבוע.
בהרי הנגב הצפוני
חבורת עבדת כוללת ביסודה ארבע תצורות עיקריות:
- תצורת מור - קירטון, הכולל שכבות ביניים דקות שמצויות בהן תרכיזי צור, והיא מתוארכת לתקופת האאוקן הקדום. היא תצורת המסלע העתיקה והנמוכה.
- תצורת ניצנה - גיר עם מאובני נומוליט.
- תצורת חורשה - קירטון רך ומסיבי.
- תצורת מטרד - גיר קשה עם נומוליטים.
- תצורת הר עקרב - שכבות גיר אופקיות מן האאוקן המאוחר.
שלוש התצורות האחרונות הן מתקופת האאוקן התיכון.
באזור הר הנגב מתחתרים ערוצים בגיר ובקירטון, היוצרים נוף טופוגרפי עמוק, וכן אזורים נרחבים שבהם מדרונות תלולים, עם כיסוי קרקעי של אבנים.
לקריאה נוספת
- אלי שדות - רשות שמורות הטבע, יעקב מימרן - המכון הגאולוגי, מיפוי שימושי שטח - גיליון שכם, מחקרי יהודה ושומרון, קובץ בעריכת יעקב אשל, מכללת יהודה ושומרון - מכון מחקר, 1993, קדומים אריאל.
- יעקב מימרן - המכון הגאולוגי, הייחוד הגאולוגי של השומרון, מחקרי יהודה ושומרון - דברי הכנס הראשון תשנ"א - 1991, קובץ בעריכת זאב ח' ארליך ויעקב אשל, מכללת יהודה ושומרון - מכון מחקר, 1992, קדומים אריאל, הוצאת ראובן מס - ירושלים.
קישורים חיצוניים
- אבי בורג ויהושע קולודני, סטרטיגרפיה בהרי יהודה, מט"ח, מרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- שמורת הטבע רמת ברנע - רשות הטבע והגנים.
- אשכנזי, החקלאות הקדומה - מדרשת שדה בוקר.
הערות שוליים
- ^ מקור: הערכת סכנה לגלישות מדרון בזמן רעידות אדמה בגילינות מפה טופוגרפית: טבריה וארבל - עמוד 37 - משרד התשתיות הלאומיות
- ^ חיים גבירצמן, משאבי המים בישראל, ירושלים, 2002
