ח'יר אל-דין אל-רמלי
ח'יר אל-דין אבן אחמד אבן נור אל-דין עלי אבן זין אל-דין אבן עבד אל-ווהאב אל-איובי אל-פארוקי (1585–1671), הידוע בכינוי ח'יר אל-דין אל-רמלי (בערבית: خير الدين الرملي) היה מופתי ומשפטן, אחד מחשובי ההגות השרעית במאה ה-17, שחי ופעל בעיר רמלה בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל. אל-רמלי נודע בעיקר בפתוות שכתב ופרסם במגוון נושאים, ביניהם משפט קרקעות, דיני משפחה ודיני חוזים.
ביוגרפיה
ח'יר אל-דין אל-רמלי נולד לאחת המשפחות האמידות בעיר רמלה (מכאן גם שמו), שהייתה באותה תקופה מרכז שלטוני חשוב הכפוף לנפת עזה. בגיל ארבע-עשרה נסע יחד עם שני אחיו הבוגרים לקהיר על-מנת ללמוד באוניברסיטת אל-אזהר. במהלך שהותו בקהיר המיר את השייכות שלו מן האסכולה השאפעית לחאנפית, המסורת הרשמית של האימפריה העות'מאנית; הביוגרף מוחמד אל-מוחיבי (אנ') (המאה ה-17) הסביר את ההמרה הזו באמצעות חלום שהתגלה לו במהלך לילה בקברו של האימאם אל-שאפעי עצמו, שהסביר לו כי "כל הנתיבים באסלאם מובילים אל אותה אמת"[1]. אל-רמלי הצטיין בלימודיו, אך בניגוד לרוב המשפטנים בני זמנו, בחר שלא להשתקע בקהיר או באחת הערים החשובות של האימפריה, ובמקום זאת לשוב לרמלה ולהישאר בה לשארית חייו. בדרכו בחזרה מקהיר בילה מספר חודשים בעזה תחת חסותו של אחמד אבן רדואן, מושל הנפה.
אל-רמלי ירש מאביו את זיכיונות המיסים (טימאר) על חלק גדול מנפת רמלה. במהלך חייו צבר עוד ועוד נכסים, שכללו אדמות חקלאיות, כרמים, מטעי זיתים ופירות, טחנת קמח ועוד. אלה הפכו אותו עד מהרה לאחד האנשים העשירים באזור. בזכות הכנסותיו, אל-רמלי יכול היה לפתח את הקריירה המשפטית שלו באופן עצמאי ממוסדות האימפריה העות'מאנית, ומעולם לא החזיק במינוי רשמי ממנה כמופתי או כשופט. כתוצאה מכך הפתוות שלו, בניגוד למופתים אחרים בני דורו, מעידות על עצמאות מחשבתית, ולעיתים קרובות מפנות ביקורת מפורשת או נרמזת את המנגנון השלטוני העות'מאני.
עמדות
אחד הנושאים עליהם אל-רמלי כתב בהרחבה היה הדין האגררי ודיני קרקעות חקלאיות. לפי ההיסטוריונית סברינה ג'וזף, אל-רמלי נטה להרחיב את זכויותיהם של איכרים, ולהגן עליהם מפני ניצול מצד נציגי השלטון האיסלאמי. כך, אל-רמלי קבע כי אין להחזיר איכרים בכפייה לאדמה שנטשו אותה, גם אם היו חייבים מיסים לקופת המדינה. הוא התיר גם חוזים ארוכים יותר של חכירת אדמה משהיו מותרים לפני-כן על-פי הדין החאנפי, וכך הותיר פחות מקום להתערבות מצד המושלים המקומיים בחוזים מסוג זה[2].
נושא נוסף שאל-רמלי עסק בו בעקביות הוא זכויות נשים במסגרת הלכות נישואין וגירושין בשריעה. לפי המחקר של ההיסטוריונית ג'ודית טאקר, מספר גדול של פתוות פרי עטו הגנו על זכותה של אישה לבעלות פרטית על המוהר שקיבלה במסגרת נישואין, והן על זכותה לתשלומי מזונות ברוב מקרי הגירושין. פתוות נוספות שלו אסרו על דרכים שונות לכפות על אישה נישואין בניגוד לרצונה, בין השאר באמצעות נישואים בגיל צעיר מדי. במקרים אחרים, אל-רמלי קבע כי אין להפר את זכותה של האישה למרחב פרטי משלה בבית מגוריה, או את זכותה להתרועע עם נשים אחרות ללא נוכחות גברים. פתווה אחת אפילו התירה לאישה שהייתה נשואה לגבר מתעלל להרוג אותו.
על השימוש במונח "פלסטין"
ההיסטוריון חיים גרבר מצא בפתוות של אל-רמלי מספר אזכורים לשם "פלסטין" בתור יחידה גאוגרפית מוכרת לקוראים בני תקופתו. לפי גרבר, "חשיבות ספרו של אל-רמלי נובעת מעצם הצבעתו על המודעות לזהות קולקטיבית שהייתה בקרב הפלסטינים במאה השבע עשרה ומכך שספר נפוץ זה יצא לאור במחצית השנייה של המאה התשע עשרה בשלוש מהדורות לפחות, ובכך אף תרם רבות להפצת מודעות זו בקרב תושבי הארץ".[3]
ראו גם
לקריאה נוספת
- חיים גרבר, "הציונות, האוריינטליזם והפלסטינים", המזרח החדש כרך מ"ג, ע' 26–47.
- Guy Burak, The Second Formation of Islamic Law: The Hanafi School in the Early Modern Ottoman Empire, Cambridge Studies in Islamic Civilization, Cambridge University Press, 2015.
- Sabrina Joseph, Islamic Law on Peasant Usufruct in Ottoman Syria: 17th to Early 19th Century, Brill 2012.
- Judith Tucker, In The House of the Law: Gender and Islamic Law in Ottoman Syria and Palestine, University of California Press, 1998.
הערות שוליים
34061044ח'יר אל-דין אל-רמלי